הנה תראו איך זה עובד:
"בעצב תלדי בנים" עונש קדום או יתרון אבולוציוני משמעותי? כותרת בבלוג שמתפרסם ב"דה מרקר". הכותב: יואב מה-טוב דוקטורנט למדעי המוח מאוניברסיטת תל אביב ואיש תוכן ב"פרוייקט המוח האנושי" של האיחוד האירופי. וואו… טוב, יש כאן משהו רציני. כותב רציני. דוקטורנט למדעי המוח, "פרוייקט המוח האנושי"… האיחוד האירופי. הוא בוודאי יודע משהו על המוח האנושי. כדאי להקשיב לו. חוץ מזה, "בעצב תלדי בנים" – הנה, תראו, אמרו את זה קודם לפני. גם מדען, גם בקיא בתרבות יהודית. רשימה ברמה גבוהה.
להמשיך לקרואאז יום העיון התבטל.
זאת השיטה – להתיש, לייאש. מי שהכוח בידו יכול להמשיך ולהמשיך, יכול להתעלם מהעובדות, להתעלם מהאנשים, מצורכיהם, מזכויותיהם, יכול להתעלם מעקרונות מוסר שכביכול לא חלים על מי שהכוח בידו.
אנשים מן השורה, שצריכים להמשיך לחיות, להתפרנס, לשלם חשבונות ולקנות אוכל, חושבים פעמיים על מה להילחם.
זה לא יהיה פוסט נחמד. אני כועסת, אני זועמת, אני מיואשת. תתכוננו.
מה שקורה עכשיו התחיל כבר מזמן. ולא, אני לא בתיאוריות קונספירציה, אני לא מבינה בקונספירציות. מסיבה כלשהי "בריאות העם" מעסיקה אותי שנים רבות. ובעיקר סוגיית האחריות והחירות בתוך שאלת הבריאות. והאחריות והחירות כבר שנים נלקחות מהעם במסווה של קידמה/ רצון טוב/ השקפת עולם עיוורת לגמרי לשלמות האדם/ כוח. וזה ממש לא מקרה שהמשבר הנוכחי מוצג כמשבר הריאותי.
לפני כשלושים שנה קראתי בידיעות אחרונות כתבה של יהודה אטלס שפגש משפחה שעושה באנגליה חינוך ביתי. היום קשה לי להאמין שהרעיון הזה היה כל כך מפתיע בשבילי. איך לא עלה בדעתי שילדים לא צריכים ללכת לבית ספר? איך זה לא עלה בדעתי שיש כאן אפשרות בחירה.
לפני כעשרים ושש שנים, לאחר לידת ביתי החמישית, שאלה אותי חברה למה אני נותנת לה חיסונים. באמת למה? שאלתי את עצמי. לפני כן לא עלה בדעתי לשאול את השאלה הזאת. לא עלה בדעתי שזה נתון לבחירתי.
להמשיך לקרואאבינעם רכס הוא פרופ' בדימוס לנוירולוגיה ב"הדסה" ויו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית בישראל. במאמרו בהארץ האם רופאים מתנגדי חיסונים זכאים לחופש ביטוי? הוא שואל האם יש לפגוע בזכות לחופש ביטוי כדי להגן על הציבור מפני שוחרי רעתו – הרופאים שמתנגדים לתכנית החיסונים הרשמית ובנוסף לכל הם גם הומיאופטים. אבוי! עד כדי כך מסוכנת מגפת "החצבת האלימה" המשתוללת בארץ שיש להגביל בשלה את חופש הביטוי של אזרחים ואת זכויות החולה של הילדים.
סיפורו של אברם לא מתחיל בפרשת לך-לך. הוא מתחיל בסיומה של פרשת נוח רבת העלילות והסיפורים הסימבוליים הגדולים. אחרי רשימה לא נגמרת של שמות: וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-שָׁלַח. וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-עֵבֶר (בראשית יא יב-יד), מתחיל סיפור קטן של משפחה אחת, ממש בהמשך לרשימה – אפילו פסיק אין ביניהם.
כמו סרט שמוקרן על סרט שמוקרן על סרט. ככה מתגלה לנו המציאות תחת מעטה הסרטים שאנחנו מקרינים עליה.
מבעד לעומס הדימויים והצבעים והתנועות והמרקמים אנחנו מתקשים להבחין מה קורה, מה יש, מה עכשיו.
הרעיונות שלנו לגבי המציאות, הזכרונות שלנו, האמונות שמדריכות אותנו, כולם נדמים ממשיים כאמת לאמיתה, ומחבלים במיקוד שלנו, ביכולת הזהוי שלנו.
המציאות נדמית עמוסה, מסורבלת, כאובה, מבולבלת…
ומעבר לכל אלו קשה להבחין מה יש, מה קורה, מה עכשיו.
זה בכוחות שלך.
נדמה לך שאת חלשה, נדמה לך שאת פסיבית, את מרגישה מאויימת, את מפחדת לעשות צעד, כי הוא חזק וגיבור וחכם, הוא יודע לדבר, יש לו יותר כוח, אולי יש לו נגישות לכסף שלך אין כי את לא מתפרנסת.
אבל זה כן בכוחות שלך.
– אמא תסתכלי…
– רגע…
– אמא, אמא תסתכלי…
– רגע, רגע אחד…
– אמא, אמא, אמא…
– רגע, את לא רואה שאני באמצע משהו?
אז, לא. למען האמת היא לא רואה שאת באמצע משהו. היא מאד רוצה משהו עכשיו. וזה ממלא את כל עולמה ברגע זה. היא לא יכולה לראות אותך ואת עיסוקיך. וכשאת אומרת לה "רגע" היא לא מבינה כלום. למילה "רגע" אין שום מובן ברור בעבורה. מה זה רגע? אולי אפילו לא ברור לה שזה תיאור של זמן. ואם כן, כמה זמן… ומה זה בכלל זמן?
זמן הוא מושג מופשט. כדי להבין זמן היא זקוקה לנקודות ציון שיתחמו אותו. לפני השינה, אחרי ארוחת ערב, כשאגמור להכין את הסנדביץ'… בתוך מסגרת ברורה היא יכולה להתחיל להבין את המשמעות של זמן. אז הבקשה שלך תהיה יותר ברורה.
ויותר מזה – הצורך לדייק בדברייך יחייב אותך לשים לב למה שאת עושה. את תהי יותר מודעת למסגרת הזמן ותוכלי לפעול בדיוק כמו שהבטחת.
כשהתקשורת בינכן תהיה יותר ברורה שיתוף הפעולה יהיה יותר נעים ופשוט.
ועוד-
תשומת לב לפעולות של ולתכניות שלך, כבוד להחלטות שלך ולמעשים שלך, ייטיבו את התקשורת שלך עם עצמך ועם אנשים נוספים בחייך.
קורה שמאשימים אותנו בהאשמות שווא. קורה גם שמאשימים אותנו וכלפי חוץ אנחנו מכריזים כי זאת האשמת שווא, אך בתוך תוכינו אנחנו יודעים שמה שאמרו לנו נכון.
כך או כך, אחת התגובות הנפוצות להאשמה היא הצטדקות, בין אם הצדק לצידנו ובין אם לא: מה פתאום זה ממש לא נכון, אני כן הקשבתי לך, אני תמיד מקשיבה לך, הנה, אתה רוצה לדעת מה שמעתי? אמרת ש….
כולנו נוער בסיכון?
כן. כולנו נוער בסיכון.
כולנו מפוחדים, חסרי ביטחון, חשדניים, נאחזים, נרגזים, אשמים, מאשימים ומלאים ספקות.
באופן אישי 