הרוח מסתחררת בסערה סביבנו

"האורות כבים", מאת: אריקה מאן.

ההתגלגל לידי ספר זה בכוונה תחילה. אריקה מאן, "הבת של", מהגרת עם משפחתה המיוחסת – תומאס מאן, האב, אמה היהודיה ואחיה הסופר קלאוס מאן – לשוויץ, עם הכבדת ידו של המשטר הנאצי כבר בשנת 1933. בשנת 1937 הגרה המשפחה לארצות הברית. את הספר "האורות כבים" כתבה ממש לפני המלחמה. סיפורים קצרים, קטנים, דמיוניים, מתארים את הווי החיים בגרמניה תחת השלטון הנאצי, מלווים במסמכים רשמיים שהתפרסמו בתקופה זו תחת ממשלת הרייך, שנותנים תוקף ל"דמיון".

עדין לא קראתי את כל הסיפורים. לא הצלחתי למצוא את השקט להתחיל את הספר מההתחלה ולקרוא ברצף סיפור אחר סיפור. אל הסיפור שאספר עכשיו הגעתי במקרה. פתחתי את הספר באקראי בעמוד שבו נכתבה ההוראה שהועברה למטות השונים בגרמניה שלפני אירועי "ליל הבדולח". מכיוון שכבר ידעתי שזהו ספר סיפורים ולא ספר היסטוריה עברה בי המחשבה שגם מסמך זה הוא דמיוני. קראתי שוב את המסמך הרשמי כדי לוודא שהבנתי מה שכתוב, לא יכולתי לדעת האם הוא חלק מהפיקציה. הוא כל כך דמיוני שאי אפשר לחשוב שהוא היה ונברא. רק בסופו של הסיפור כשחזרתי לתחילתו, גילה לי סימן קטן (שלא הבחנתי בו קודם) של הפניה להערה בסוף הספר, שמביאה את המקור של המסמך הזה.

אז הסיפור הוא על פרנץ דייגלמייר, שלא היה ולא נברא כמובן, מפקד הגסטפו בעיר. איש בתחילת שנות הארבעים לחייו, בעל משפחה חמה ואהובה. הוא נאמן למדינה, עוד מהימים שהיה חייל צעיר, גם "כשלא היה שבע רצון ממנה (מהמדינה), כשהמדינה נראתה בעיניו נטולת סמכות ותהילה ואפילו חסרת אמונה בעצמה.” הצטרפותו למפלגה הנאצית היתה המשך ישיר של נאמנותו למדינה – הובטח לו שיוקרתה האבודה של המדינה שכל כך אהב, תוחזר. אבל, האמצעים להחזרת יוקרתה של המדינה נראו קצת מוזרים לדייגלמייר – דרישה מכל המאמינים לסגוד למדינה למשל, או ביצוע עוולות חמורות כלפי היהודים שבעצם לא העסיקו אותו במיוחד, אבל הוא חשב שאולי יש הגיון כלשהו בצמצום השפעתם על המדינה.

בשלב הזה השתדל דייגלמייר לבצע את עבודתו נאמנה. ביצע את המוטל עליו אבל ניסה קצת לעגל פינות, להקל בעונשים, לאפשר לאסירים לקחת אוכל ובגדים למחנות המעצר, לחלק אישורי ביקורים לבני משפחותיהם. הוא לא חשב שהוא מפר את חוק המדינה. הוא ביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר בחמלה ככל שניתן.

עד לרגע בו קיבל את ההוראה שהיתה ונבראה, ונתקבלה במטה הגסטאפו ב-10 בנובמבר 1938: “בתשובה לשאלות חוזרות ונשנות שהציגה המשטרה בטלפון למטה הגסטפו, מופצת בטלפון ההנחיה הבאה: יש לעצור גברים יהודים אמידים ובעלי השפעה, אזרחים גרמנים, בגיל לא מבוגר מידי, שנראים בריאים. כמו כן, ברשת הטלפונית מתפרסמות מטעם המטות הנ"ל הנחייות ברורות, התובעות סודיות מוחלטת, להרוס כליל רכוש של יהודים בעלי אזרחות גרמנית. המשטרה מתבקשת לא להתערב במקרים אלה. שריפת ביניינים מותרת רק במקרים שאין סכנה של התפשטות האש, ולכן אין לבצע אותה בשטח העיר. יש לעצור בסך הכל כ-500 יהודים.”

זה כבר היה יותר מידי בשבילו. בפעם הראשונה בחייו עלתה בראשו האפשרות להתנגד בפועל לפקודות הממשלה. הוא התייסר בתוכו, שקל את ההשלכות למעשה ההתנגדות, את הסכנה הנשקפת לחייו, את ההשפעה על משפחתו האהובה. לאחר שעות ארוכות קיבל החלטה "כן, בעיקר למען גרמניה אני חייב למנוע את התועבה הזאת".

פרנץ דייגלמייר, עבר בתאי הטלפונים השונים בעיר כדי לטלפן בסתר לכל היהודים שנכללו ברשימת המעצר והפציר בהם לברוח מיד מהעיר, תוך הבטחה להגיש עזרה לבצוע המשימה. הוא לא הצליח לדבר עם ד"ר וולף שלא היה ולא נברא, לכן החליט ללכת אליו הביתה. ד"ר וולף ביטל את דבריו של מפקד הגסטפו. ד"ר וולף האמין במדינה. הוא הרי חף מכל פשע, למה שהמדינה תתנקל לו? פרנץ התחנן מעומק לבו. ד"ר וולף נשאר איתן בדעתו. הוא האמין במדינה.

פרנץ דייגלמייר, מפקד הגסטפו בעיר הצליח למנוע הרבה מהנזק שתוכנן על ידי השלטון באמצעות החולייה למניעת התפרעויות. אלה לא הצליחו אמנם למנוע את כל ההתפרעויות. חנויות נשרפו, בית הכנסת לא היה קיים עוד, אבל האנשים לפחות ניצלו.

לא כן, ד"ר וולף, הוא נלקח למחנה עובדה ומת שם תוך עינויים קשים.

ב-12 לנובמבר נקרא פרנץ דייגלמייר לברור בחדר 10 בגסטפו. שם מתבררים מקרים של בגידה במולדת. הוא נפרד בחיפזון ממשפחתו וברח. עבר את הגבול למדינה דמוקרטית שכנה (שהייתה ונבראה?), בתקוה שיקבל מעמד של אסיר פוליטי. הוא נתפס ונעצר. אנשי ועד הפליטים היהודיים שחלקם ניצלו על-ידו וברחו לאותה מדינה שכנה, ניסו לעשות כל שביכולתם כדי לשחרר את מושיעם מן המעצר ומסכנת הסגרתו לגרמניה, כפי שתבעו הגרמנים. מאמציהם לא הועילו. הוא הוסגר בתואנה שזה לחלוטין לא מקרה פוליטי, ולכן אין סיבה לתת לו מקלט כפליט פוליטי.

את מכתבו האחרון כתב לפליטה היהודיה שעסקה בנסיון להציל אותו, בתא המעצר במדינה הדמקורטית: “אני מבקש להודיע לכם במהירות האפשרית שהנורא מכל קרה. עוד מעט יבואו לקחת אותי, ובעוד כמה שעות יעבירו אותי בגבול לרשויות הגרמניות. מה יקרה לאחר מכן, אני לא יודע. פה נעשה הכל למען נוחותי, אבל סבלתי הרבה ברוח שעדיין מסתחררת בסערה סביבנו. לך ולבני משפחתך, ולכל אלה שהרעיפו עלי חיבה רבה כל כך, אני שולח בירכת פרידה ואיחולים לעתיד מאושר. אני שם את מבטחי באלוהים שהגן עלי עד כה.

שלך, במסירות

פרנץ דייגלמייר.”

הנה סיפור העלילה מתחילתה עד סופה. בדרך כלל כשעולה בי הדחף לכתוב על ספר כלשהו, עלילתו היא רק חלק אחד בתוך המכלול של הספר. הפעם היה דחוף לי לתאר את השתלשלות העניינים ואף לעשות "ספויילר" למי שיטרח ויקרא את הספר הזה, לפחות לסיפור הזה.

אבל אתם יודעים מה – גם אם תקראו את הסיפור הזה אחרי שכבר נודעה לכם עלילתו – לא תאמינו. לא תאמינו, כי אי אפשר להאמין למה שהתרחש בשנות השלושים בגרמניה הנאצית; לא תאמינו שממשלה מוציאה הוראות כאלה, הרי ממשלה פועלת לטובת אזרחי מדינתה; לא תאמינו שיש מי שחושב שהרג אנשים הוא פעולה ראויה (סיפור קטן בתחילת הסיפור שחסכתי מכם….); לא תאמינו שאפשר בקלות רבה לשכנע פלוגות צעירים לפעולות זדון איומות; לא תאמינו לציניות בה ממשל נוהג באזרחים; לא תאמינו שאנשים פשוטים צריכים לבחור בין חייהם לבין צו מצפונם, לא גיבורים, לא יחידי סגולה, אנשים מן השורה; ולא תאמינו שיש מי שלא הבין מה מתרחש, כמו ד"ר וולף שהיה לגמרי עיוור למציאות הדמיונית הזאת, שהרי בדיעבד הכל כל כך ברור. ולא תאמינו גם בשל כשרונה של מאן לערבב מציאות בדמיון כך שבכל רגע שואל הקורא את עצמו – זאת מציאות או חלום רע?

הספר נכתב לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. אינו נוגע בזוועות שמקוטלגות אצלינו כפועלו של המשטר הנאצי – השמדת המונים בחסות המדע והחוק. אבל התהליכים שהובילו למצב הקיצון החלו שנים לפני כן. אריקה מאן כמו עוד אחרים זיהתה אותם וניצלה, אבל רבים רבים אחרים כמו ד"ר וולף לא זיהו את התהליכים הללו ונפלו קורבן למכונת ההשמדה.

אפשר לקרוא את הספר הזה כספר בדיונות. אפשר לקרוא אותו כספר היסטוריה. ואפשר לקרוא אותו גם כתאור של המציאות היומיומית שלנו, בידיעה העמומה של העתיד הנכון לנו, בידיעה וודאית שגם היום, ממש בימים אלה הרוח מסתחררת בסערה סביבנו.

כך או כך, זהו ספר כתוב היטב. קולח, מותח ומזעזע את אמות הנפש.

חג המכשפה

מאת: עינת בדי

מה שאני הולכת לכתוב יהיה על עצמי – למה רציתי לקרוא "חג המכשפה", למה אני רוצה להגיד לכם: כדאי לכם גם.

אז ראשית, גילוי נאות : עינת היא חברה, וזאת סיבה מספיק טובה עבורי לקרוא את הספר. בדרך כלל כשאני מתחילה לקרוא ספר אני נדרכת, חושים מתחדדים – אני מחפשת רמזים דקים מן הדקים שיסמנו לי האם אמצא כאן משהו ממני או שהספר בכלל לא קשור. הפעם, ויתרתי על סוג העירנות הזאת. ידעתי שאת הספר הזה אקרא.

עכשיו, סיימתי לקרוא את הספר ופתחתי אותו שוב מהתחלה. זה קורה לי עם ספרים שקשה לי להפרד מהם – אחרי הסוף אני קוראת עוד פעם קצת מההתחלה, מין דרך להפרד בזמן שלי ולא בזמן של הסופר. ומיד הבנתי שגם אם לא הייתי מכירה את עינת הייתי נלכדת במעשה הכישוף של הספר הזה.

להמשיך לקרוא

תעמולה בשירות הרפואה

הנה תראו איך זה עובד:

"בעצב תלדי בנים" עונש קדום או יתרון אבולוציוני משמעותי? כותרת בבלוג שמתפרסם ב"דה מרקר". הכותב: יואב מה-טוב דוקטורנט למדעי המוח מאוניברסיטת תל אביב ואיש תוכן ב"פרוייקט המוח האנושי" של האיחוד האירופי. וואו… טוב, יש כאן משהו רציני. כותב רציני. דוקטורנט למדעי המוח, "פרוייקט המוח האנושי"… האיחוד האירופי. הוא בוודאי יודע משהו על המוח האנושי. כדאי להקשיב לו. חוץ מזה, "בעצב תלדי בנים" – הנה, תראו, אמרו את זה קודם לפני.  גם מדען, גם בקיא בתרבות יהודית. רשימה ברמה גבוהה.

להמשיך לקרוא

על בריאות העם

אז יום העיון התבטל.
זאת השיטה – להתיש, לייאש. מי שהכוח בידו יכול להמשיך ולהמשיך, יכול להתעלם מהעובדות, להתעלם מהאנשים, מצורכיהם, מזכויותיהם, יכול להתעלם מעקרונות מוסר שכביכול לא חלים על מי שהכוח בידו.

אנשים מן השורה, שצריכים להמשיך לחיות, להתפרנס, לשלם חשבונות ולקנות אוכל, חושבים פעמיים על מה להילחם.

זה לא יהיה פוסט נחמד. אני כועסת, אני זועמת, אני מיואשת. תתכוננו.

מה שקורה עכשיו התחיל כבר מזמן. ולא, אני לא בתיאוריות קונספירציה, אני לא מבינה בקונספירציות. מסיבה כלשהי "בריאות העם" מעסיקה אותי שנים רבות. ובעיקר סוגיית האחריות והחירות בתוך שאלת הבריאות. והאחריות והחירות כבר שנים נלקחות מהעם במסווה של קידמה/ רצון טוב/ השקפת עולם עיוורת לגמרי לשלמות האדם/ כוח. וזה ממש לא מקרה שהמשבר הנוכחי מוצג כמשבר הריאותי.

להמשיך לקרוא

"חומות סמויות מן העין"

(ספר מאת אינגבורג הכט, בתרגומה של אילנה המרמן שגם כתבה הקדמה מאלפת לספר)

ביציאה הראשונה שלי מסגר הקורונה לעיר המחוז הקרובה לביתי, החלטתי ללכת לבקר חברה שעובדת בסניף סטימצקי בקניון בעיר. לא התכוונתי לקנות דבר. שום ספר!

אלא מה, בכניסה לחנות היה רבוע גדול של שולחנות עמוסים בספרים פגומים, 20 ש"ח כל אחד. שבוע הספר. ולי, מזה זמן יש הסכם עם עצמי: אני לא קונה ספרים שאני לא יודעת מראש שאני רוצה לקנות. מן הסכם כזה שכאילו מקל עלי קצת קצת לעמוד בפיתוי. 20 ש"ח לספר…..

(תגידו: אז מאיפה שתדעי על ספרים שאת רוצה לקנות, ומה ההבדל בין לדעת עליהם מראש ובין לדעת עליהם עכשיו? לא יודעת…. אני גם לא ממש מכבדת את ההסכם שלי עם עצמי….)

בהתקרבי לשולחן צד את עיני ספר קטן מידות בעל שם מפתה: "חומות סמויות מן העין" מאת אינגבורג הכט. לא הכרתי את הספר, לא את המחברת, לא היתה שום עילה להוציאו מן הערמה… אבל משהו בשם משך אותי. אולי כי אני אוהבת את הספר "הערים הסמויות מעין" של קאלווינו, או אולי  הביטוי הזה הוא בכלל הרבה יותר קדום בביוגרפיית הקריאה שלי וזה הדהד לי את המשפט מ"הנסיך הקטן": “אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין”

להמשיך לקרוא

חופש לבחור

לפני כשלושים שנה קראתי בידיעות אחרונות כתבה של יהודה אטלס שפגש משפחה שעושה באנגליה חינוך ביתי. היום קשה לי להאמין שהרעיון הזה היה כל כך מפתיע בשבילי. איך לא עלה בדעתי שילדים לא צריכים ללכת לבית ספר? איך זה לא עלה בדעתי שיש כאן אפשרות בחירה.

לפני כעשרים ושש שנים, לאחר לידת ביתי החמישית, שאלה אותי חברה למה אני נותנת לה חיסונים. באמת למה? שאלתי את עצמי. לפני כן לא עלה בדעתי לשאול את השאלה הזאת. לא עלה בדעתי שזה נתון לבחירתי. 

להמשיך לקרוא

השראה: חלחלה


"במבט לאחור [התהליך] נראה פשוט וברור, אך בשעה שחוויתי אותו היה קשה מאד להבחין בצדדיו השונים. אמנם את המחנק והגועל שעורר בי התהליך חשתי כבר אז באורח קיצוני למדי, אך לא הייתי מסוגל לתפוס ולארגן לעצמי את מרכיביו. בכל פעם שניסיתי לעשות – אה… בכל אותן שיחות בטלות ואין סופיות – נאלצתי להשתמש שוב ושוב באותם מושגים פוליטיים מיושנים, שלא התאימו כלל למצב הדברים הנוכחי וכיסו הכל במעין ערפל סמיך. כמה הזויות נראות השיחות האלה היום, כשקרעים ובדלים מתוכן עולים במקרה בזכרון! עד כמה חסרי אונים היינו אז מבחינה רוחנית, אנחנו והחינוך הבורגני המקיף שלנו, שעסק כולו בעבר! בדברים שלמדנו לא היה זכר למה שהתרחש מולנו. לכן היו ההסברים שלנו חסרי טעם כל-כך, נסיונותינו להצדיק את מה שקורה מטופשים כל-כך, ומבני החירום הרציונאליים שבעזרתם ביקשנו להיפטר מתחושת הזוועה שליוותה אותנו כל העת, שטחיים כל-כך! […] חלחלה אוחזת אותי כשאני חושב על כך היום.
וחוץ מזה, גם חיי היומיום הפריעו להבנה מלאה של המתרחש. חיי היומיום האלה נמשכו, כמובן, למרות שנעשו בהדרגה תמוהים ובלתי מציאותיים יותר ויותר, מגוכחים לחלוטין אל מול האירועים שברקע. המשכתי כמו קודם ללכת לבית-המשפט העליון. שם נמשכו הדיונים המשפטיים כאילו עוד יש להם משמעות […] המשכתי לטלפן לחברתי צ'רלי, הלכנו יחד לקולנוע, או ישבנו באחד הברים, שתינו קיאנטי, או הלכנו לרקוד. המשכתי לפגוש גם את חברי, לשוחח עם מכרי ולחגוג ימי-הולדת בחיק המשפחה, כמו תמיד. […] ואכן  עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא חיי היומיום האלה, שנמשכו באורח מכאני ואוטומטי, הם שעזרו למנוע התנגדות ממשית לזוועות."
להמשיך לקרוא

אקטואליה: ציצית – פרשת "שלח לך"

א.
למה ציצית?

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת,
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ –
וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה
וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,
וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם,
אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. (במדבר טו לט)*

זהו השער שמזמין אותי להכנס לעומקה של הפרשה.

להמשיך לקרוא

השראה: חברות 3

ידידותיה של הרוזנת מירטו

מירטו, שהיא בעלת שאר-רוח, טובה ויפה, אך נוטה אחרי חיי החברה הגבוהה, מעדיפה על פני יתר חברותיה את פארתניס שהיא דוכסית והיא מבריקה ממנה. ואולם חביבה עליה חברתה של לאלאגה שמעמדה החברתי זהה לחלוטין לשלה, וכמו-כן אין היא אדישה מכל-וכל לקסמיה של קלאנתיס שמעמדה נחות ואין היא מתיימרת להשתייך לחוג הנוצץ. אך החברה שמירטו אינה יכולה ממש לשאתה היא דוריס. מעמדה של דוריס בחברה הוא נמוך במעט מזה של מירטו והיא מבקשת אחר חברתה של מירטו, שכשם שמירטו מבקשת אחר פארתניס, בשל הזוהר הרב משלה. אם אני מזכירים את ההעדפות הללו ואת האנטיפתיה הזאת של מירטו הרי זה כדי להצביע על-כך שהדוכסית פארתניס לא זו בלבד שהיא מזכה את מירטו בחסדים מסויימים אלא שהיא יכולה לאהוב אותה אהבה שאינה תתלויה בדבר; שלאלאגה גם היא אוהבת אותה אהבה שאינה תלויה בדבר ושבהיותן עמיתות שוות-מעמד הן זקוקות זו לזו; וכמו-כן שמירטו כשהיא מזכה בחיבה את קלאנתיס, חשה מתוך גאווה שהיא מסוגלת לחוסר-אינטרסנטיות, שהיא יכולה לחבב בכנות, להבין ולאהוב ושהיא עצמה אלגנטית די הצורך לא להיזקק לחברה אלגנטית.

מתוך "תענוגות וימים" מאת מרסל פרוסט