תעמולה בשירות הרפואה

הנה תראו איך זה עובד:

"בעצב תלדי בנים" עונש קדום או יתרון אבולוציוני משמעותי? כותרת בבלוג שמתפרסם ב"דה מרקר". הכותב: יואב מה-טוב דוקטורנט למדעי המוח מאוניברסיטת תל אביב ואיש תוכן ב"פרוייקט המוח האנושי" של האיחוד האירופי. וואו… טוב, יש כאן משהו רציני. כותב רציני. דוקטורנט למדעי המוח, "פרוייקט המוח האנושי"… האיחוד האירופי. הוא בוודאי יודע משהו על המוח האנושי. כדאי להקשיב לו. חוץ מזה, "בעצב תלדי בנים" – הנה, תראו, אמרו את זה קודם לפני.  גם מדען, גם בקיא בתרבות יהודית. רשימה ברמה גבוהה.

וכך הוא כותב בכתורת המשנה: "התמודדות עם לידה לגמרי לבד היא מסוכנת ומלווה בשיעורי מוות גבוהים." אני לא בטוחה שיש מה שיאשר את האמירה הזאת משום שמספר הלידות שנערכות בלי שום תמיכה בעולם היום (המערבי) הוא מזערי. על מה אם כן מתבססת האמירה הזאת? אבל אם נאמרה מפי דוקטורנט למדעי המוח, איש תוכן בפרוייקט של האיחוד האירופי, הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. וחוץ מזה – הרי זה כבר כתוב בעיתון.
ומיד בהמשך "לעובדה שהלידה האנושית היא כל כך קשה דווקא היתה חשיבות רבה בפיתוח החברתיות אצל ההומנינים המוקדמים ביותר." האם הלידה האנושית היא "כל כך קשה? מי אומר את זה? על סמך מה זה נאמר? ובתוך גוף המאמר הוא חוזר: "ואכן לידה אצל בני אדם היא קשה מאין כדוגמתה…" לעומת נקבות של קופי אדם "אצלינו מדובר בתהליך ארוך, קשה, כואב ומסוכן"

באמת?
תמיד ארוך? תמיד כואב? תמיד קשה? תמיד מסוכן?

יואב מה-טוב מציג תיאוריה של קארן רוזנברג. לטענתה, הצורך של נשים בתמיכה בלידה הוביל להתפתחות כישורים חברתיים אצל האדם. ו"אנחנו יודעים שחברתיות ושיתוף פעולה בין פרטים היו אחד הדברים שגרמו לאדם לשגשג".

תארו לעצמכם את מי שקוראת את הפוסט הזה ולא חוותה לידה בעצמה? מה היא לומדת על לידה? ממי היא לומדת על לידה? האם היא מתרשמת מיכולת שיתוף הפעולה של בני האדם שמאפשרת להם לשגשג או שהיא מפחדת מהלידה?
מה היא לומדת על עצמה? שהיא לא יכולה. שהיא צריכה תמיכה. ומה זה בכלל התמיכה הזאת, באיזה אופן תומכים באשה בזמן הלידה? האם לנהל את הלידה בשבילה – להחליט על התנוחה בה היא תלד, על קצב הלידה, על סביבת הלידה, על מספר המלווים, על הפרוצדורות הרפואיות הנלוות ללידה – האם זוהי תמיכה בלידה? או שמא זאת שליטה בלידה?

תארו לעצמכם את מי שקורא את הפוסט הזה ואולי אשתו עכשיו בהריון, והוא איש חושב, קורא "דה מרקר", מה הוא לומד על לידה? ממי הוא לומד על לידה? אני מניחה שהוא לא מתפעל משגשוג המין האנושי אלא יוצא להגן על אישתו וילדו העתיד להוולד מפני סכנת הלידה.

איזה עקבות משאיר פוסט כזה, בעיקר בהתחשב בעובדה שהרעיונות בדבר "התהליך הארוך, הקשה, הכואב והמסוכן" מתוחזק היטב בתקשורת ועל ידי אנשי רפואה שמעדיפים את הלידה בבית החולים. (שליטה? כסף?) ולמען האמת הם מכירים רק לידות שמתרחשות בבית חולים, וחלק מהתהליך שהם מתארים מתרחש בגלל בית החולים (ואולי גם קארן ילדה רק בבית חולים? לא בדקתי את קורות החיים שלה). אחרי קריאה בפוסט כזה ואחרים דומים לו, בני משפחתה של האשה, הוריה, האנשים שאוהבים אותה יאמרו לה – למה את רוצה לסכן את עצמך בתהליך "ארוך, קשה, כואב ומסוכן"? לכי על הצד הבטוח של החיים. עשי טובה ותלדי בבית חולים, הרי גם את חייך אבל גם את חיי התינוק את מסכנת.

אני לא חושבת שיש כאן מהלך מתוכנן ומאורגן המנסה למנוע מנשים ללדת כפי שהן רוצות. אני רוצה להאמין שכל הרופאים והמומחים למיניהם מאמינים לגמרי לתיאוריות שלהם, ולגמרי מפחדים מהאירוע רב הסכנה – הלידה. וכשהם מפחידים מפניו הם עושים את זה כי הם עצמם מפחדים (אולי חוץ ממנהלי מחלקות יולדות, שהארגון אותו הם מייצגים מקבל כסף על כל לידה שמתרחשת בין כתליו, והם, מה לעשות, מחוייבים גם לכדאיות הכלכלית של המחלקה אותה הם מנהלים.). ובימים אלה מי שיותר מפחד הוא יותר צודק – "עדיף להשמר מלהצטער"; ומי שמאמין למומחים הוא יותר צודק – הם למדו שבע שנים – איך יכולה לדעת יותר מהם אחרי כל ההשקעה שלהם; ומי שהולך בתלם הוא יותר צודק – מה את חושבת שרק את יודעת וכולם טועים?

אבל, בואו נניח רגע לעניין הסכנה (אם הלידה היתה כל כך מסוכנת הרי לפני שהחיים נכבשו על ידי הממסד הרפואי האנושות כבר היתה צריכה להכחד) ונלך רגע עם התיאוריה של רוזנברג בדבר היכולות החברתיות שהתפתחו עקב הצורך בתמיכה בלידה.

לאיזה מין סוג של חברתיות זוכה יולדת בבית החולים?

היא מגיעה למקום מנוכר, איננה מכירה את המקום את מי שאמור לתמוך בה; הם גם לא מכירים אותה, את ההיסטוריה שלה, את אורח החיים שלה, את האמונות שלה; היא צריכה להתפשט מזהותה ולהיות נתונה להליכים אשר נכפים עליה רק מעצם היותה יולדת ולא משום שאלה נדרשים בלידה שלה או מותאמים לערכים ולאמונות שלה; היא מחוייבת לנוחיות של הצוות הרפואי לפני הנוחות שלה; היא צריכה לעמוד על רצונותיה מול צוות שלא תמיד טובתה מניעה את מעשיהם;

האם זה סוג החברתיות שהייתם מאחלים לכם ולילדיכם? חברתיות שנשענת על היררכיה לא טבעית, על העדפת הצרכים של הצד היודע, היכול והחזק, על פני צרכיה של האשה חסרת האונים, חסרת הידע וחסרת האחריות; האם הייתם מאחלים לילדיכם חברתיות מנוכרת, לא אישית, לא אינטימית?

נראה שאת סוג החברתיות הזה – היות האדם היחיד בורג במכונה הגדולה (של הכסף? של הכוח?) – מקדמת התמיכה הממוסדת בלידה. אם כך נולדים רוב אזרחי המדינה, בל נתפלא על חוסר האמון של הילדים ואמותיהם בעולם, בכוח החיים, ביכולת שלהם להיות ריבונים בחייהם, ביכולת לשתף פעולה עם הזולת בשל ראיית הטוב ולא בשל הפחד ותחושת חוסר האונים שהם חווים בחיים.

כך עובדת תעמולה. מסרים שנמסרים כבר עשרות שנים על ידי בעלי מקצוע, בעיקר בעלי מקצוע הרפואה, (אבל לא רק. מסתבר שהתקשורת הממוסדת כרתה ברית עם ממסדי הכוח להעביר את המסרים שלהם לאוכלוסיה במתק שפתים), מסרים שמי שמתחזק אותם, בעצמו נולד לתוכם ואין לו יכולת להתעלות מעליהם ולחשוב באופן עצמאי שמקשיב גם למציאות ולא רק לפחד. כל פוסט כזה, שנכתב ממש בתום לב, מתחזק את שלטון אנשי הרפואה על חיי בני האדם.

ואלמלא היה בידיהם הכוח לכפות את דרך פעולתם, אפשר היה להניח לזה ולסמוך על הבחירה החופשית של האדם, כי מי שלא רוצה את התמיכה שלהם יכול לסרב לה. אבל בתנאים הנוכחיים, לימין אנשי הרפואה עומדים כוחות עצומים כלכליים וחוקיים, ובאמצעות כוחות אלה הם יכולים לכפות על נשים ללדת בדרכים מסויימות, להקשות על בחירות לידה שונות ובאופן כללי לכפות טיפול רפואי בדיסיפלינת הפחד והכסף (מגיפה מסוכנת?).

אפשר לראות את תמונת המצב החברתית שאנחנו חיים היום כהשתקפות ישירה של התמיכה שמקבלת אישה בלידתה – היא מושתתת על פחד, על הפחדה, על תחושת איום וסכנה, על חווית חוסר אונים של האדם מול העולם, על תלות מלאה בממסד – רפואי, חינוכי, כלכלי, על תעמולה שהולכת ומתפשטת על פני עוד ועוד סוגיות חיים.

האם זה מה שאנחנו מבטיחים לילדים שלנו?
האם זהו השגשוג האנושי שאנחנו רוצים להנחיל להם?

על בריאות העם

אז יום העיון התבטל.
זאת השיטה – להתיש, לייאש. מי שהכוח בידו יכול להמשיך ולהמשיך, יכול להתעלם מהעובדות, להתעלם מהאנשים, מצורכיהם, מזכויותיהם, יכול להתעלם מעקרונות מוסר שכביכול לא חלים על מי שהכוח בידו.

אנשים מן השורה, שצריכים להמשיך לחיות, להתפרנס, לשלם חשבונות ולקנות אוכל, חושבים פעמיים על מה להילחם.

זה לא יהיה פוסט נחמד. אני כועסת, אני זועמת, אני מיואשת. תתכוננו.

מה שקורה עכשיו התחיל כבר מזמן. ולא, אני לא בתיאוריות קונספירציה, אני לא מבינה בקונספירציות. מסיבה כלשהי "בריאות העם" מעסיקה אותי שנים רבות. ובעיקר סוגיית האחריות והחירות בתוך שאלת הבריאות. והאחריות והחירות כבר שנים נלקחות מהעם במסווה של קידמה/ רצון טוב/ השקפת עולם עיוורת לגמרי לשלמות האדם/ כוח. וזה ממש לא מקרה שהמשבר הנוכחי מוצג כמשבר הריאותי.

להמשיך לקרוא

"חומות סמויות מן העין"

(ספר מאת אינגבורג הכט, בתרגומה של אילנה המרמן שגם כתבה הקדמה מאלפת לספר)

ביציאה הראשונה שלי מסגר הקורונה לעיר המחוז הקרובה לביתי, החלטתי ללכת לבקר חברה שעובדת בסניף סטימצקי בקניון בעיר. לא התכוונתי לקנות דבר. שום ספר!

אלא מה, בכניסה לחנות היה רבוע גדול של שולחנות עמוסים בספרים פגומים, 20 ש"ח כל אחד. שבוע הספר. ולי, מזה זמן יש הסכם עם עצמי: אני לא קונה ספרים שאני לא יודעת מראש שאני רוצה לקנות. מן הסכם כזה שכאילו מקל עלי קצת קצת לעמוד בפיתוי. 20 ש"ח לספר…..

(תגידו: אז מאיפה שתדעי על ספרים שאת רוצה לקנות, ומה ההבדל בין לדעת עליהם מראש ובין לדעת עליהם עכשיו? לא יודעת…. אני גם לא ממש מכבדת את ההסכם שלי עם עצמי….)

בהתקרבי לשולחן צד את עיני ספר קטן מידות בעל שם מפתה: "חומות סמויות מן העין" מאת אינגבורג הכט. לא הכרתי את הספר, לא את המחברת, לא היתה שום עילה להוציאו מן הערמה… אבל משהו בשם משך אותי. אולי כי אני אוהבת את הספר "הערים הסמויות מעין" של קאלווינו, או אולי  הביטוי הזה הוא בכלל הרבה יותר קדום בביוגרפיית הקריאה שלי וזה הדהד לי את המשפט מ"הנסיך הקטן": “אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין”

להמשיך לקרוא

חופש לבחור

לפני כשלושים שנה קראתי בידיעות אחרונות כתבה של יהודה אטלס שפגש משפחה שעושה באנגליה חינוך ביתי. היום קשה לי להאמין שהרעיון הזה היה כל כך מפתיע בשבילי. איך לא עלה בדעתי שילדים לא צריכים ללכת לבית ספר? איך זה לא עלה בדעתי שיש כאן אפשרות בחירה.

לפני כעשרים ושש שנים, לאחר לידת ביתי החמישית, שאלה אותי חברה למה אני נותנת לה חיסונים. באמת למה? שאלתי את עצמי. לפני כן לא עלה בדעתי לשאול את השאלה הזאת. לא עלה בדעתי שזה נתון לבחירתי. 

להמשיך לקרוא

השראה: חלחלה


"במבט לאחור [התהליך] נראה פשוט וברור, אך בשעה שחוויתי אותו היה קשה מאד להבחין בצדדיו השונים. אמנם את המחנק והגועל שעורר בי התהליך חשתי כבר אז באורח קיצוני למדי, אך לא הייתי מסוגל לתפוס ולארגן לעצמי את מרכיביו. בכל פעם שניסיתי לעשות – אה… בכל אותן שיחות בטלות ואין סופיות – נאלצתי להשתמש שוב ושוב באותם מושגים פוליטיים מיושנים, שלא התאימו כלל למצב הדברים הנוכחי וכיסו הכל במעין ערפל סמיך. כמה הזויות נראות השיחות האלה היום, כשקרעים ובדלים מתוכן עולים במקרה בזכרון! עד כמה חסרי אונים היינו אז מבחינה רוחנית, אנחנו והחינוך הבורגני המקיף שלנו, שעסק כולו בעבר! בדברים שלמדנו לא היה זכר למה שהתרחש מולנו. לכן היו ההסברים שלנו חסרי טעם כל-כך, נסיונותינו להצדיק את מה שקורה מטופשים כל-כך, ומבני החירום הרציונאליים שבעזרתם ביקשנו להיפטר מתחושת הזוועה שליוותה אותנו כל העת, שטחיים כל-כך! […] חלחלה אוחזת אותי כשאני חושב על כך היום.
וחוץ מזה, גם חיי היומיום הפריעו להבנה מלאה של המתרחש. חיי היומיום האלה נמשכו, כמובן, למרות שנעשו בהדרגה תמוהים ובלתי מציאותיים יותר ויותר, מגוכחים לחלוטין אל מול האירועים שברקע. המשכתי כמו קודם ללכת לבית-המשפט העליון. שם נמשכו הדיונים המשפטיים כאילו עוד יש להם משמעות […] המשכתי לטלפן לחברתי צ'רלי, הלכנו יחד לקולנוע, או ישבנו באחד הברים, שתינו קיאנטי, או הלכנו לרקוד. המשכתי לפגוש גם את חברי, לשוחח עם מכרי ולחגוג ימי-הולדת בחיק המשפחה, כמו תמיד. […] ואכן  עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא חיי היומיום האלה, שנמשכו באורח מכאני ואוטומטי, הם שעזרו למנוע התנגדות ממשית לזוועות."
להמשיך לקרוא

אקטואליה: ציצית – פרשת "שלח לך"

א.
למה ציצית?

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת,
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ –
וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה
וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,
וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם,
אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. (במדבר טו לט)*

זהו השער שמזמין אותי להכנס לעומקה של הפרשה.

להמשיך לקרוא

השראה: חברות 3

ידידותיה של הרוזנת מירטו

מירטו, שהיא בעלת שאר-רוח, טובה ויפה, אך נוטה אחרי חיי החברה הגבוהה, מעדיפה על פני יתר חברותיה את פארתניס שהיא דוכסית והיא מבריקה ממנה. ואולם חביבה עליה חברתה של לאלאגה שמעמדה החברתי זהה לחלוטין לשלה, וכמו-כן אין היא אדישה מכל-וכל לקסמיה של קלאנתיס שמעמדה נחות ואין היא מתיימרת להשתייך לחוג הנוצץ. אך החברה שמירטו אינה יכולה ממש לשאתה היא דוריס. מעמדה של דוריס בחברה הוא נמוך במעט מזה של מירטו והיא מבקשת אחר חברתה של מירטו, שכשם שמירטו מבקשת אחר פארתניס, בשל הזוהר הרב משלה. אם אני מזכירים את ההעדפות הללו ואת האנטיפתיה הזאת של מירטו הרי זה כדי להצביע על-כך שהדוכסית פארתניס לא זו בלבד שהיא מזכה את מירטו בחסדים מסויימים אלא שהיא יכולה לאהוב אותה אהבה שאינה תתלויה בדבר; שלאלאגה גם היא אוהבת אותה אהבה שאינה תלויה בדבר ושבהיותן עמיתות שוות-מעמד הן זקוקות זו לזו; וכמו-כן שמירטו כשהיא מזכה בחיבה את קלאנתיס, חשה מתוך גאווה שהיא מסוגלת לחוסר-אינטרסנטיות, שהיא יכולה לחבב בכנות, להבין ולאהוב ושהיא עצמה אלגנטית די הצורך לא להיזקק לחברה אלגנטית.

מתוך "תענוגות וימים" מאת מרסל פרוסט

השראה: חברות 2

סיס […] התישבה על-יד אוּן על קצה המיטה. כל אחת מהן אחזה בפינה של המראה והרימה אותה נכחן, וכך ישבו בלי נוע, זו על יד זו, כמעט לחי אל לחי.

מה הן רואות?

עוד קודם שידעו מה הדבר היו שקועות לגמרי במראֶה.

ארבע עינים מלאות זהרורים ונהרה מאחורי ריסיהן ממלאות את המראה. שאלות מתמלטות ונחבאות. איני יודעת: ממך אלי, ממני אליך, וממני אליך בלבד – נכנסים למראה ויוצאים ממנה, ואין כל תשובה מה פשר הדבר, אין כל הסבר. השפתיים האדומות המשורבבות שלך, לא, שלי הן כמה הן דומות! והשיער העשוי בתסרוקת אחת, וזהרורים ונהרה. הלא אנחנו הן! הן על-כרחנו כך הדבר, כאילו מעולם אחר בא. התמונה מתחילה להבהב, והיא שטה לקצוות, מתקבצת, לא, אין היא מתקבצת. פה מחייך הוא. פה מעולם אחר. לא, אין זה פה, אין זה חיוך, אין איש יודע מה זה – אין אלה אלא ריסים פקוחים לרווחה מעל לזהרורים ולנהרה.

הן הניחו למראה לצנוח, והסתכלו זו בזו בפנים סמוקות, המומות.

זורחות הן זו כלפי זו, כאחת הן זו עם זו; רגע מופלא

מתוך: "ארמון הקרח" מאת טאריי וֶסוׂס

השראה: חברות 1

כשאמא שלי שמעה, שמכל האפשרויות להתנדבות לעזרה בחרתי דוקא "לאמץ" קשיש ולארח לו לחברה פעמיים בשבוע, היא אמרה רק "ומה?". ואתם, שעדין אינכם מכירים אותה, צריכים להבין שזה בעצם קיצור של המשפט הבא: "ומה חשבתם? במקום שימצא לו חברים בני גילו, במקום שישחק כדורגל ויעשה ספורט, במקום שיעזוב קצת את הספרים שלו ואת הארנב המעצבן שלו, במקום כל זה הוא הולך ומוצא לו חבר בן שבעים; ואני בטוחה שזה בשביל להרגיז אותי" זה הפירוש המלא, ללא קיצורים והשמטות של ה"ומה?" של אמא שלי; ותודו שהרבה יותר חסכוני לומר "ומה?"

מתוך: "דו קרב" מאת דוד גרוסמן