האורות כבים

ספר מאת: אריקה מאן

בהמשך ל"הרוח מסתחררת בסערה סביבנו"

אז סיימתי לקרוא את "האורות כבים".
ומסתבר שהמציאות הרבה יותר קשה ממה שנדמה היה לי (על כך בפוסט הקודם). כשקראתי כמה סיפורים מאמצע הספר התרשמתי מהאופן שאריקה מאן מערבבת בין מציאות לדמיון (בחלק מהסיפורים היא מצטטת מעיתונות התקופה וממסמכים רשמיים). אולי רציתי לקוות שפרנץ דגלמייר השוטר מהסיפור "לזכר גיבור" לא היה באמת. אמנם בסיפור הוא מתגלה כאדם מעורר השראה, אבל המציאות שסביבו, שבתוכה פעל היא מזוויעה, עדיף שהיתה בדויה. אז העדפתי לחשוב שאת הסיפור עצמו מאן מדמיינת – “שותלת" סיפור דמיוני בתוך מציאות ממשית של ציטוטים ממסמכים מהתקופה..

עכשיו, כשסיימתי לקרוא את הספר הסתבר לי שהסיפורים לא בדויים. בסוף הספר מופיעה הקדמה שהופיעה במהדורה הראשונה של הספר שפורסם בארה"ב בשנת 1940. אריקה מאן שקלה לקרוא לספרה "עובדות" משום שכולו מבוסס על עובדות. עשרת הסיפורים נבחרו מתוך הרבה סיפורים אמיתיים שלקטה מאן על הנעשה בגרמניה תחת השלטון הנאצי. היא בחרה לספר סיפורים שמתארים את אורחות החיים ואת הנסיבות והאתגרים שהיו מנת חלקם של אזרחי הרייך השלישי – יש בהם את סיפורם של הסוחר, השוטר, בן הכפר, האם שבנה נרצח, הרופא, בני הזוג שמתאבדים. היא בחרה לספר סיפורים של אנשים רגילים, לא סיפורי גבורה יוצאי דופן, ולא את סיפוריהם של מחוללי הזוועה באופן ישיר. מאן מתארת אנשים שנאלצו לחיות בתוך מציאות בלתי אפשרית, למצוא את דרכם בתוך המבוך האפל הזה, ולשאת בהשלכות הגורליות של בחירותיהם.

הסיפורים נקראים בנשימה עצורה. הם מפתיעים, הם מותחים, הם בלתי מתקבלים על הדעת. המציאות שהם מתארים היא בלתי מתקבלת על דעת. היא ניחתת על גיבורי הספר ועל קוראיו. על הנס שווייגר בעל חנות לממכר תה קפה וקקאו שהמאזן העיסקי שלו קטן מידי, מה שדן את העסק שלו לחיסול על פי "הכלכלה החדשה"; על בן האיכרים שנוסע העירה בתקווה למצוא פרנסה, כי כל התוצרת החקלאית של משפחתו שייכת למדינה, ולהם לא נותר אוכל; על מארי הצעירה שנאלצה בעל כורחה לעבוד כמשרתת במשפחה נאצית, ומשהיא נחשדת שעשתה הפלה, המנוגדת לתקנון המפלגה הנאצית, מתאבדת ביחד עם פטר, אהוב לבה.

הסיפורים כולם מתרחשים "בעירנו". עיר קטנה, עתיקה ושלווה. בפתיחת כל פרק מופיע איור של "עירנו" ותיאור של מציאות עירונית נורמלית, שלווה, נינוחה: המבנה הפיזי של העיר, הפעילות השגרתית של תושביה, חיי הסטודנטים שעסוקים בוויכוחים ובפולמוסים, חופש הדת ממנו נהנים התושבים, אוירת חג המולד. וגם כאשר העיר מופצצת ומתמלאה בחיילי אס-אס – מאן אינה יוצאת מגדרה: “כפי שקורה בכל עיר מופצצת, גם החיים בעירנו נמשכו…”

וכך, לפני כל פרק מתוארת מציאות רכה, נעמה, מיטיבה של עירנו. ובעמוד הבא מתחיל הסיפור. כל סיפור הוא כמו אגרוף בבטן. בבית החולים המודרני והמשוכלל, מפטרים את נזירות שטיפלו בחולים במסירות, מפטרים את הרופאים היהודים ובבית הספר לרפואה מתקבלים ציונים על סמך הנאמנות למפלגה; בערב חג המולד מקבלת אמו של ימאי צעיר שהפליג לאמריקה את הידיעה על הירצחו על ידי אנשי האס-אה משום שהשתתף בכינוס אנטי נאצי כשהיה בארצות הברית; באוניברסיטה, בקתדרה למשפט פלילי מלמדים את הסטודנטים שהצדק מתבסס על ה"רגש העממי הבריא" של העם הגרמני, ושאין שום מומחה שיכול להגביל את סמכויותיו של הפיהרר; הכומר שמקבל על עצמו אשמה על אירועי ליל הבדולח בפני מאמניו ונעצר חצי שעה אחר-כך.

והחיים באמת ממשיכים במסלולם.

ובמדינתנו הקטנה?הכומר שמקבל על עצמו אשמה על אירועי ליל הבדולח בפני מאמניו ונעצר חצי שעה אחר-כך.

החיים במסלולם, בתי הקפה פתוחים, התיאטראות עובדים, אלא שעל פי חוק לא כל אחד יכול להנות משירותיהם, אלא רק מי שהמדינה מאשרת לו.
יש ממשלה חדשה, יש כנסת, אבל הכנסת מעבירה את סמכויותיה לממשלה ומוותרת על פיקוח פרלמנטרי על החלטות הממשלה, בתוקף מצב חירום כמובן.
יש בתי משפט, אלא שהם אינם מחויבים עוד לחוק ולערכים של צדק, אלא לפקידי השלטון.
ילדים עדין נמצאים באפוטרופוסות של הוריהם, אבל רשאים מגיל 14 לקבל החלטות שעניינן הקשר בין הקטין לבין המדינה, ללא הסכמת ההורים.

וגם במדינתנו הקטנה אפשר לספר סיפורים שאינם מעוררים שום תמיהה על רופאים שמשרד הבריאות רודף מכיוון שהם לא מקבלים על עצמם את התקנות וההוראות המתקבלות על ידי אדריכלי מצב החירום; על אנשים שפוטרו מעבודתם על כי אינם מקבלים על עצמם את הכפייה הרפואית; על אנשי מדע, שנאמנותם לדיסיפלינה המדעית פולטת אותם מכל עמדה ציבורית; על מצב כלכלי הולך ומתדרדר רק משום שמנסים להמנע ממשהו שכבר שנתיים כמעט לא קורה; על שירותים של המדינה אשר מפלים בין נאמני השילטון לאנשים בעלי דעות עצמאיות. ואפשר לספר על הגבלות תנועה, והגבלות נשימה, והלשנות, ובידוד ילדים עד כדי התעללות, והגבלת חופש הביטוי, ושיסוי של בני משפחה אלה באלה, ושיסוי חברים ועמיתים לעבודה אלה באלה, והכל בחזות של מדינה דמוקרטית, עם ממשלת שינוי מתפקדת ואזרחים שהולכים ומאבדים עוד ועוד חירויות ואפילו לא מבחינים בכך.

מאן בחרה לספר על אנשים שהתעוררו להבין את מצבם במידה שונה, כל אחד בדרכו, וכל אחד גם נשא בהשלכות של ההחלטות הגורליות שלו – מי בפיטורין, מי במאסר, מי בשגעון, מי במוות.

אנחנו, כאן בימים האלה, רחוקים לכאורה מההשלכות הגורליות של בחירותינו, אולם זאת אשליה. איננו ערים להשלכות על חיינו שנובעות מהחלטותיהם ומעשיהם של פקידי השלטון במשבר הבריאותי הנוכחי, משום שאלה מוחבאות ומוסתרות היטב על ידי תקשורת המונים מסואבת שמדבררת את השחיתות במלוא כוחה, וכך לא עולה בדעתם של האזרחים הקשר בין האסונות הפוקדים אותם לבין המשבר שפקידי השלטון עומלים יומם ולילה כדי "לפתור”.

הסיפור האחרון בספר מסתיים בנימה אופטימית. אחרי תלאות רבות, בני משפחת אברהרדט מצליחים לברוח מגרמניה.

במדינתנו היום – אין לאן לברוח.

במדינות העולם החופשי, במאה ה-21, האורות כבים.

סליחה על היאוש.

אולי מחר אקרא ספר משמח.

הרוח מסתחררת בסערה סביבנו

"האורות כבים", מאת: אריקה מאן.

ההתגלגל לידי ספר זה בכוונה תחילה. אריקה מאן, "הבת של", מהגרת עם משפחתה המיוחסת – תומאס מאן, האב, אמה היהודיה ואחיה הסופר קלאוס מאן – לשוויץ, עם הכבדת ידו של המשטר הנאצי כבר בשנת 1933. בשנת 1937 הגרה המשפחה לארצות הברית. את הספר "האורות כבים" כתבה ממש לפני המלחמה. סיפורים קצרים, קטנים, דמיוניים, מתארים את הווי החיים בגרמניה תחת השלטון הנאצי, מלווים במסמכים רשמיים שהתפרסמו בתקופה זו תחת ממשלת הרייך, שנותנים תוקף ל"דמיון".

להמשיך לקרוא

חג המכשפה

מאת: עינת בדי

מה שאני הולכת לכתוב יהיה על עצמי – למה רציתי לקרוא "חג המכשפה", למה אני רוצה להגיד לכם: כדאי לכם גם.

אז ראשית, גילוי נאות : עינת היא חברה, וזאת סיבה מספיק טובה עבורי לקרוא את הספר. בדרך כלל כשאני מתחילה לקרוא ספר אני נדרכת, חושים מתחדדים – אני מחפשת רמזים דקים מן הדקים שיסמנו לי האם אמצא כאן משהו ממני או שהספר בכלל לא קשור. הפעם, ויתרתי על סוג העירנות הזאת. ידעתי שאת הספר הזה אקרא.

עכשיו, סיימתי לקרוא את הספר ופתחתי אותו שוב מהתחלה. זה קורה לי עם ספרים שקשה לי להפרד מהם – אחרי הסוף אני קוראת עוד פעם קצת מההתחלה, מין דרך להפרד בזמן שלי ולא בזמן של הסופר. ומיד הבנתי שגם אם לא הייתי מכירה את עינת הייתי נלכדת במעשה הכישוף של הספר הזה.

להמשיך לקרוא

תעמולה בשירות הרפואה

הנה תראו איך זה עובד:

"בעצב תלדי בנים" עונש קדום או יתרון אבולוציוני משמעותי? כותרת בבלוג שמתפרסם ב"דה מרקר". הכותב: יואב מה-טוב דוקטורנט למדעי המוח מאוניברסיטת תל אביב ואיש תוכן ב"פרוייקט המוח האנושי" של האיחוד האירופי. וואו… טוב, יש כאן משהו רציני. כותב רציני. דוקטורנט למדעי המוח, "פרוייקט המוח האנושי"… האיחוד האירופי. הוא בוודאי יודע משהו על המוח האנושי. כדאי להקשיב לו. חוץ מזה, "בעצב תלדי בנים" – הנה, תראו, אמרו את זה קודם לפני.  גם מדען, גם בקיא בתרבות יהודית. רשימה ברמה גבוהה.

להמשיך לקרוא

על בריאות העם

אז יום העיון התבטל.
זאת השיטה – להתיש, לייאש. מי שהכוח בידו יכול להמשיך ולהמשיך, יכול להתעלם מהעובדות, להתעלם מהאנשים, מצורכיהם, מזכויותיהם, יכול להתעלם מעקרונות מוסר שכביכול לא חלים על מי שהכוח בידו.

אנשים מן השורה, שצריכים להמשיך לחיות, להתפרנס, לשלם חשבונות ולקנות אוכל, חושבים פעמיים על מה להילחם.

זה לא יהיה פוסט נחמד. אני כועסת, אני זועמת, אני מיואשת. תתכוננו.

מה שקורה עכשיו התחיל כבר מזמן. ולא, אני לא בתיאוריות קונספירציה, אני לא מבינה בקונספירציות. מסיבה כלשהי "בריאות העם" מעסיקה אותי שנים רבות. ובעיקר סוגיית האחריות והחירות בתוך שאלת הבריאות. והאחריות והחירות כבר שנים נלקחות מהעם במסווה של קידמה/ רצון טוב/ השקפת עולם עיוורת לגמרי לשלמות האדם/ כוח. וזה ממש לא מקרה שהמשבר הנוכחי מוצג כמשבר הריאותי.

להמשיך לקרוא

"חומות סמויות מן העין"

(ספר מאת אינגבורג הכט, בתרגומה של אילנה המרמן שגם כתבה הקדמה מאלפת לספר)

ביציאה הראשונה שלי מסגר הקורונה לעיר המחוז הקרובה לביתי, החלטתי ללכת לבקר חברה שעובדת בסניף סטימצקי בקניון בעיר. לא התכוונתי לקנות דבר. שום ספר!

אלא מה, בכניסה לחנות היה רבוע גדול של שולחנות עמוסים בספרים פגומים, 20 ש"ח כל אחד. שבוע הספר. ולי, מזה זמן יש הסכם עם עצמי: אני לא קונה ספרים שאני לא יודעת מראש שאני רוצה לקנות. מן הסכם כזה שכאילו מקל עלי קצת קצת לעמוד בפיתוי. 20 ש"ח לספר…..

(תגידו: אז מאיפה שתדעי על ספרים שאת רוצה לקנות, ומה ההבדל בין לדעת עליהם מראש ובין לדעת עליהם עכשיו? לא יודעת…. אני גם לא ממש מכבדת את ההסכם שלי עם עצמי….)

בהתקרבי לשולחן צד את עיני ספר קטן מידות בעל שם מפתה: "חומות סמויות מן העין" מאת אינגבורג הכט. לא הכרתי את הספר, לא את המחברת, לא היתה שום עילה להוציאו מן הערמה… אבל משהו בשם משך אותי. אולי כי אני אוהבת את הספר "הערים הסמויות מעין" של קאלווינו, או אולי  הביטוי הזה הוא בכלל הרבה יותר קדום בביוגרפיית הקריאה שלי וזה הדהד לי את המשפט מ"הנסיך הקטן": “אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין”

להמשיך לקרוא

חופש לבחור

לפני כשלושים שנה קראתי בידיעות אחרונות כתבה של יהודה אטלס שפגש משפחה שעושה באנגליה חינוך ביתי. היום קשה לי להאמין שהרעיון הזה היה כל כך מפתיע בשבילי. איך לא עלה בדעתי שילדים לא צריכים ללכת לבית ספר? איך זה לא עלה בדעתי שיש כאן אפשרות בחירה.

לפני כעשרים ושש שנים, לאחר לידת ביתי החמישית, שאלה אותי חברה למה אני נותנת לה חיסונים. באמת למה? שאלתי את עצמי. לפני כן לא עלה בדעתי לשאול את השאלה הזאת. לא עלה בדעתי שזה נתון לבחירתי. 

להמשיך לקרוא

השראה: חלחלה


"במבט לאחור [התהליך] נראה פשוט וברור, אך בשעה שחוויתי אותו היה קשה מאד להבחין בצדדיו השונים. אמנם את המחנק והגועל שעורר בי התהליך חשתי כבר אז באורח קיצוני למדי, אך לא הייתי מסוגל לתפוס ולארגן לעצמי את מרכיביו. בכל פעם שניסיתי לעשות – אה… בכל אותן שיחות בטלות ואין סופיות – נאלצתי להשתמש שוב ושוב באותם מושגים פוליטיים מיושנים, שלא התאימו כלל למצב הדברים הנוכחי וכיסו הכל במעין ערפל סמיך. כמה הזויות נראות השיחות האלה היום, כשקרעים ובדלים מתוכן עולים במקרה בזכרון! עד כמה חסרי אונים היינו אז מבחינה רוחנית, אנחנו והחינוך הבורגני המקיף שלנו, שעסק כולו בעבר! בדברים שלמדנו לא היה זכר למה שהתרחש מולנו. לכן היו ההסברים שלנו חסרי טעם כל-כך, נסיונותינו להצדיק את מה שקורה מטופשים כל-כך, ומבני החירום הרציונאליים שבעזרתם ביקשנו להיפטר מתחושת הזוועה שליוותה אותנו כל העת, שטחיים כל-כך! […] חלחלה אוחזת אותי כשאני חושב על כך היום.
וחוץ מזה, גם חיי היומיום הפריעו להבנה מלאה של המתרחש. חיי היומיום האלה נמשכו, כמובן, למרות שנעשו בהדרגה תמוהים ובלתי מציאותיים יותר ויותר, מגוכחים לחלוטין אל מול האירועים שברקע. המשכתי כמו קודם ללכת לבית-המשפט העליון. שם נמשכו הדיונים המשפטיים כאילו עוד יש להם משמעות […] המשכתי לטלפן לחברתי צ'רלי, הלכנו יחד לקולנוע, או ישבנו באחד הברים, שתינו קיאנטי, או הלכנו לרקוד. המשכתי לפגוש גם את חברי, לשוחח עם מכרי ולחגוג ימי-הולדת בחיק המשפחה, כמו תמיד. […] ואכן  עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא חיי היומיום האלה, שנמשכו באורח מכאני ואוטומטי, הם שעזרו למנוע התנגדות ממשית לזוועות."
להמשיך לקרוא

אקטואליה: ציצית – פרשת "שלח לך"

א.
למה ציצית?

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת,
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ –
וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה
וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,
וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם,
אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. (במדבר טו לט)*

זהו השער שמזמין אותי להכנס לעומקה של הפרשה.

להמשיך לקרוא

השראה: חברות 3

ידידותיה של הרוזנת מירטו

מירטו, שהיא בעלת שאר-רוח, טובה ויפה, אך נוטה אחרי חיי החברה הגבוהה, מעדיפה על פני יתר חברותיה את פארתניס שהיא דוכסית והיא מבריקה ממנה. ואולם חביבה עליה חברתה של לאלאגה שמעמדה החברתי זהה לחלוטין לשלה, וכמו-כן אין היא אדישה מכל-וכל לקסמיה של קלאנתיס שמעמדה נחות ואין היא מתיימרת להשתייך לחוג הנוצץ. אך החברה שמירטו אינה יכולה ממש לשאתה היא דוריס. מעמדה של דוריס בחברה הוא נמוך במעט מזה של מירטו והיא מבקשת אחר חברתה של מירטו, שכשם שמירטו מבקשת אחר פארתניס, בשל הזוהר הרב משלה. אם אני מזכירים את ההעדפות הללו ואת האנטיפתיה הזאת של מירטו הרי זה כדי להצביע על-כך שהדוכסית פארתניס לא זו בלבד שהיא מזכה את מירטו בחסדים מסויימים אלא שהיא יכולה לאהוב אותה אהבה שאינה תתלויה בדבר; שלאלאגה גם היא אוהבת אותה אהבה שאינה תלויה בדבר ושבהיותן עמיתות שוות-מעמד הן זקוקות זו לזו; וכמו-כן שמירטו כשהיא מזכה בחיבה את קלאנתיס, חשה מתוך גאווה שהיא מסוגלת לחוסר-אינטרסנטיות, שהיא יכולה לחבב בכנות, להבין ולאהוב ושהיא עצמה אלגנטית די הצורך לא להיזקק לחברה אלגנטית.

מתוך "תענוגות וימים" מאת מרסל פרוסט