הנה תראו איך זה עובד:
"בעצב תלדי בנים" עונש קדום או יתרון אבולוציוני משמעותי? כותרת בבלוג שמתפרסם ב"דה מרקר". הכותב: יואב מה-טוב דוקטורנט למדעי המוח מאוניברסיטת תל אביב ואיש תוכן ב"פרוייקט המוח האנושי" של האיחוד האירופי. וואו… טוב, יש כאן משהו רציני. כותב רציני. דוקטורנט למדעי המוח, "פרוייקט המוח האנושי"… האיחוד האירופי. הוא בוודאי יודע משהו על המוח האנושי. כדאי להקשיב לו. חוץ מזה, "בעצב תלדי בנים" – הנה, תראו, אמרו את זה קודם לפני. גם מדען, גם בקיא בתרבות יהודית. רשימה ברמה גבוהה.
וכך הוא כותב בכתורת המשנה: "התמודדות עם לידה לגמרי לבד היא מסוכנת ומלווה בשיעורי מוות גבוהים." אני לא בטוחה שיש מה שיאשר את האמירה הזאת משום שמספר הלידות שנערכות בלי שום תמיכה בעולם היום (המערבי) הוא מזערי. על מה אם כן מתבססת האמירה הזאת? אבל אם נאמרה מפי דוקטורנט למדעי המוח, איש תוכן בפרוייקט של האיחוד האירופי, הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. וחוץ מזה – הרי זה כבר כתוב בעיתון.
ומיד בהמשך "לעובדה שהלידה האנושית היא כל כך קשה דווקא היתה חשיבות רבה בפיתוח החברתיות אצל ההומנינים המוקדמים ביותר." האם הלידה האנושית היא "כל כך קשה? מי אומר את זה? על סמך מה זה נאמר? ובתוך גוף המאמר הוא חוזר: "ואכן לידה אצל בני אדם היא קשה מאין כדוגמתה…" לעומת נקבות של קופי אדם "אצלינו מדובר בתהליך ארוך, קשה, כואב ומסוכן"
באמת?
תמיד ארוך? תמיד כואב? תמיד קשה? תמיד מסוכן?
יואב מה-טוב מציג תיאוריה של קארן רוזנברג. לטענתה, הצורך של נשים בתמיכה בלידה הוביל להתפתחות כישורים חברתיים אצל האדם. ו"אנחנו יודעים שחברתיות ושיתוף פעולה בין פרטים היו אחד הדברים שגרמו לאדם לשגשג".
תארו לעצמכם את מי שקוראת את הפוסט הזה ולא חוותה לידה בעצמה? מה היא לומדת על לידה? ממי היא לומדת על לידה? האם היא מתרשמת מיכולת שיתוף הפעולה של בני האדם שמאפשרת להם לשגשג או שהיא מפחדת מהלידה?
מה היא לומדת על עצמה? שהיא לא יכולה. שהיא צריכה תמיכה. ומה זה בכלל התמיכה הזאת, באיזה אופן תומכים באשה בזמן הלידה? האם לנהל את הלידה בשבילה – להחליט על התנוחה בה היא תלד, על קצב הלידה, על סביבת הלידה, על מספר המלווים, על הפרוצדורות הרפואיות הנלוות ללידה – האם זוהי תמיכה בלידה? או שמא זאת שליטה בלידה?
תארו לעצמכם את מי שקורא את הפוסט הזה ואולי אשתו עכשיו בהריון, והוא איש חושב, קורא "דה מרקר", מה הוא לומד על לידה? ממי הוא לומד על לידה? אני מניחה שהוא לא מתפעל משגשוג המין האנושי אלא יוצא להגן על אישתו וילדו העתיד להוולד מפני סכנת הלידה.
איזה עקבות משאיר פוסט כזה, בעיקר בהתחשב בעובדה שהרעיונות בדבר "התהליך הארוך, הקשה, הכואב והמסוכן" מתוחזק היטב בתקשורת ועל ידי אנשי רפואה שמעדיפים את הלידה בבית החולים. (שליטה? כסף?) ולמען האמת הם מכירים רק לידות שמתרחשות בבית חולים, וחלק מהתהליך שהם מתארים מתרחש בגלל בית החולים (ואולי גם קארן ילדה רק בבית חולים? לא בדקתי את קורות החיים שלה). אחרי קריאה בפוסט כזה ואחרים דומים לו, בני משפחתה של האשה, הוריה, האנשים שאוהבים אותה יאמרו לה – למה את רוצה לסכן את עצמך בתהליך "ארוך, קשה, כואב ומסוכן"? לכי על הצד הבטוח של החיים. עשי טובה ותלדי בבית חולים, הרי גם את חייך אבל גם את חיי התינוק את מסכנת.
אני לא חושבת שיש כאן מהלך מתוכנן ומאורגן המנסה למנוע מנשים ללדת כפי שהן רוצות. אני רוצה להאמין שכל הרופאים והמומחים למיניהם מאמינים לגמרי לתיאוריות שלהם, ולגמרי מפחדים מהאירוע רב הסכנה – הלידה. וכשהם מפחידים מפניו הם עושים את זה כי הם עצמם מפחדים (אולי חוץ ממנהלי מחלקות יולדות, שהארגון אותו הם מייצגים מקבל כסף על כל לידה שמתרחשת בין כתליו, והם, מה לעשות, מחוייבים גם לכדאיות הכלכלית של המחלקה אותה הם מנהלים.). ובימים אלה מי שיותר מפחד הוא יותר צודק – "עדיף להשמר מלהצטער"; ומי שמאמין למומחים הוא יותר צודק – הם למדו שבע שנים – איך יכולה לדעת יותר מהם אחרי כל ההשקעה שלהם; ומי שהולך בתלם הוא יותר צודק – מה את חושבת שרק את יודעת וכולם טועים?
אבל, בואו נניח רגע לעניין הסכנה (אם הלידה היתה כל כך מסוכנת הרי לפני שהחיים נכבשו על ידי הממסד הרפואי האנושות כבר היתה צריכה להכחד) ונלך רגע עם התיאוריה של רוזנברג בדבר היכולות החברתיות שהתפתחו עקב הצורך בתמיכה בלידה.
לאיזה מין סוג של חברתיות זוכה יולדת בבית החולים?
היא מגיעה למקום מנוכר, איננה מכירה את המקום את מי שאמור לתמוך בה; הם גם לא מכירים אותה, את ההיסטוריה שלה, את אורח החיים שלה, את האמונות שלה; היא צריכה להתפשט מזהותה ולהיות נתונה להליכים אשר נכפים עליה רק מעצם היותה יולדת ולא משום שאלה נדרשים בלידה שלה או מותאמים לערכים ולאמונות שלה; היא מחוייבת לנוחיות של הצוות הרפואי לפני הנוחות שלה; היא צריכה לעמוד על רצונותיה מול צוות שלא תמיד טובתה מניעה את מעשיהם;
האם זה סוג החברתיות שהייתם מאחלים לכם ולילדיכם? חברתיות שנשענת על היררכיה לא טבעית, על העדפת הצרכים של הצד היודע, היכול והחזק, על פני צרכיה של האשה חסרת האונים, חסרת הידע וחסרת האחריות; האם הייתם מאחלים לילדיכם חברתיות מנוכרת, לא אישית, לא אינטימית?
נראה שאת סוג החברתיות הזה – היות האדם היחיד בורג במכונה הגדולה (של הכסף? של הכוח?) – מקדמת התמיכה הממוסדת בלידה. אם כך נולדים רוב אזרחי המדינה, בל נתפלא על חוסר האמון של הילדים ואמותיהם בעולם, בכוח החיים, ביכולת שלהם להיות ריבונים בחייהם, ביכולת לשתף פעולה עם הזולת בשל ראיית הטוב ולא בשל הפחד ותחושת חוסר האונים שהם חווים בחיים.
כך עובדת תעמולה. מסרים שנמסרים כבר עשרות שנים על ידי בעלי מקצוע, בעיקר בעלי מקצוע הרפואה, (אבל לא רק. מסתבר שהתקשורת הממוסדת כרתה ברית עם ממסדי הכוח להעביר את המסרים שלהם לאוכלוסיה במתק שפתים), מסרים שמי שמתחזק אותם, בעצמו נולד לתוכם ואין לו יכולת להתעלות מעליהם ולחשוב באופן עצמאי שמקשיב גם למציאות ולא רק לפחד. כל פוסט כזה, שנכתב ממש בתום לב, מתחזק את שלטון אנשי הרפואה על חיי בני האדם.
ואלמלא היה בידיהם הכוח לכפות את דרך פעולתם, אפשר היה להניח לזה ולסמוך על הבחירה החופשית של האדם, כי מי שלא רוצה את התמיכה שלהם יכול לסרב לה. אבל בתנאים הנוכחיים, לימין אנשי הרפואה עומדים כוחות עצומים כלכליים וחוקיים, ובאמצעות כוחות אלה הם יכולים לכפות על נשים ללדת בדרכים מסויימות, להקשות על בחירות לידה שונות ובאופן כללי לכפות טיפול רפואי בדיסיפלינת הפחד והכסף (מגיפה מסוכנת?).
אפשר לראות את תמונת המצב החברתית שאנחנו חיים היום כהשתקפות ישירה של התמיכה שמקבלת אישה בלידתה – היא מושתתת על פחד, על הפחדה, על תחושת איום וסכנה, על חווית חוסר אונים של האדם מול העולם, על תלות מלאה בממסד – רפואי, חינוכי, כלכלי, על תעמולה שהולכת ומתפשטת על פני עוד ועוד סוגיות חיים.
האם זה מה שאנחנו מבטיחים לילדים שלנו?
האם זהו השגשוג האנושי שאנחנו רוצים להנחיל להם?
באופן אישי 
מצרפת כאן שתי תגובות שלי לדיון שהתנהל בפייסבוק אחרי פרסום הדברים
יואב,
תודה על דבריך. הפוסט היה מובן. אבל צריך לדעת שנושא הלידה הוא זירה למאבק בין נשים לממסד הרפואי ולכן גם פוסט תמים בנושא התפתחות החברתיות האנושית משמש חומר במאבק הזה.
הטענה שלי היא שמרגע שאתה מדגיש את הקושי, את הכאב, את הסכנה, אתה הופך להיות חלק במאבק הזה ומעצים את ההפחדות והאיומים שנשים ובני משפחתן חשופים להם בשיח התקשורתי על לידה. והכלים שהממסד הרפואי משתמש בהם כדי לשלוט בלידה הם אלימים ומכוערים.
יכול להיות שאתה בכלל לא ער למאבק שמתחולל, ואין לך שום כוונה להיות חלק ממנו. אבל האופן שבו נכתב הפוסט הזה משחק לידי ההפחדות והאיומים שיוצאים תדיר מצד הממסד הרפואי לגבי יולדות ועוזריהן – מילדות ורופאים שמלווים יולדות לא בתוך הרפואה הממוסדת.
ומכיוון שבסופו של דבר אתה מדבר על ההשפעה החברתית של הלידה, אני מרשה לעצמי לסטות מהעניין האבולוציוני ולעסוק בכאן ובעכשיו. לדעתי, לסביבה ולאופן בו מתרחשות הלידות יש השפעה עצומה על המרקם החברתי, על האופן שבו החברה שלנו בנויה ומתפקדת, על הערכים המאפיינים אותה, על ההתנהגויות החברתיות של חבריה.
הלידה כמו שהיא מתרחשת היום בין כתלי בית החולים תומכת בתרבות מנותקת, אלימה, קהת חושים. ויוצא שמכל שיתוף הפעולה והשגשוג האנושי ששיתוף הפעולה יצר, הגענו לתקופה שבה האלימות של הממסד הרפואי רק הולכת ומתרחבת, והם עצמם מאדירים ריחוק חברתי, פחד מהזולת, חרדה קיומית וניתוק.
ואולי, רק אולי, לאופן שבו רובנו באים לעולם יש השפעה על המצב שאליו הגענו?
הייתי שמחה לדעת שבתוך ממסד שחוקר את המוח האנושי יוקדש זמן לחקר השפעת הלידה על המוח של האם והילוד. אולי יסתבר שלתחושות הבטן של הרבה אמהות יש גם הסבר מדעי, ואולי אולי הסבר כזה יוכל לתמוך בסביבה מתאימה ליולדת ולילוד ובכך לתרום לשינוי חברתי שנחוץ היום יותר מתמיד.
מבחינתי, השאלה החשובה היא שאלת התפיסה של הלידה.
אפשר לחקור לידות בדרך מדעית, כמו למשל להשוות את גודל הראש של הילוד לתעלת הלידה של האם ולהסיק מכך שככל שהראש גדול יחסית לתעלת הלידה הלידה יותר ארוכה כואבת קשה ומסוכנת. אבל אני מניחה, ואולי יש עוד כמה כמוני, (אולי לא מדענים שצריכים מספרים וכמויות כדי להבין מה קורה בעולם) שלידה היא לא רק הליך מכאני, שאז ליחס בין גדול הראש לגודל תעלת הלידה יש השפעה מכריעה.
אישה היא הרבה יותר מאשר מכונה לגידול עוברים, והלידה מורכבת הרבה יותר מאשר ההיבט המבני של האשה והילוד. וזאת עוד סיבה שלתפיסה החברתית של הלידה, לסיפור שמסופר לילדות ולנערות, לאבות צעירים, לסבים וסבתות יש השפעה משמעותית על הלידה עצמה.
נכון להיום הסיפור המקובל הוא הסיפור הרפואי, מדעי, שרואה בלידה הליך מכני, שאינו מתייחס להיבטים רגשיים, רוחניים, תודעתיים.
הפוסט של יואב מה טוב משרת את הסיפור הזה וככזה הוא לא מיטיב עם תפיסה שרואה בלידה רגע מכונן, יקר ערך ומשמעותי גם לאמא וגם לילוד. וגרוע מכך – הוא משרת את הסיפור הרפואי שמכבד אך ורק את ההיבט המכאני של הלידה, שלא מכבד צרכים של יולדות וילודים במקרה הקל, וכופה הליכים מזיקים על נשים וילודים באמצעות כוח והפחדה.
בואו נתחיל לספר סיפור אחר על הלידה ואז לא נצטרך לקבל עלינו את דין הסבל ולהצדיק אותו בתיאוריות של תקשורת חברתית (אני לא כופרת בכך שיתכן שהלידה היתה אחת מנקודות המפגש בין נשים שהצריכה תקשורת, אבל נראה לי הרבה יותר הגיוני – אני כמובן לא חוקרת ומסתמכת רק על השכל הישר שלי – שמקור התקשורת בין בני אדם הוא התקשורת בין אמא לתינוק חסר האונים שזקוק לשנים ארוכות כדי להיות עצמאי. תקשורת קולית כזאת אפשר לראות למשל בין חתולות לגורים שלהן, ואני בטוחה שהיא קיימת אצל יונקים נוספים) אלא נוכל להבין יותר טוב את תהליך הלידה על כל ההיבטים שלו ואולי ליצור לנשים תנאים בהן הלידה תהיה פחות מסוכנת כואבת וארוכה.