השראה: קאלווינו

– ומדוע אינך מרים את קדמת הקסדה, להראות את פניך?
האביר לא זע ולא נע; יד ימינו, שנתונה היתה בכפפת-ברזל הדוקה היטב, נאחזה ביתר-שאת בתפוח-האוכף ואילו הזרוע השניה, זו שנשאה את המגן, נראתה כרוטטת בצמרמורת.

– אליך אני מדבר, היי אביר! – התעקש קארל הגדול. – איך זה שאינך מראה את פניך למלכך?
הקול בקע ברורות מפתח הקסדה. – כיוון שאינני קיים, מלכי.

– כזאת טרם שמעתי! – קרא הקיסר. – עכשיו נמנה עם כוחותינו גם אביר שאינו קיים! בוא הראה לי קצת.
אג'ילולפו נדמה כמהסס עוד, אך ביד מאוששת, אם כי איטית, הרים את קדמת הקסדה. הקסדה היתה ריקה. בתוך השריון הלבן, שנזר קובעו בכל צבעי הקשת, לא היה איש.

– ראו, פלא פלאים! הפליט קארל הגדול. – ואיך אתה משרת בצבא אם אינך קיים?

– בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה בצדקת מטרתינו הקדושה! אמר אג'ילולפו.

מתוך "אבות אבותינו" – האביר שלא היה ולא נברא, מאת: איטלו קאלווינו

 

דיאלוג – אידאולוגיה

 

את הספר עקרון הרצף פגשתי אחרי שנולדה ביתי החמישית. "מה באת לי בסוף החיים?" רציתי לומר לו – לספר. הרי רוב מה שנכתב בו היה מפוזר רסיסים, רסיסים בתוך הרגשותיי תחושותיי מחשבותיי ומעשיי עם ילדי. את עקרון הנשיאה למדתי מאימי שאמרה לי אחרי שנולד בני הבכור: "ילד, צריך שיחזיקו אותו על הידיים". הבנתי בדיוק מה שאמרה מבלי שיהיו לי המושגים והתובנות להסביר את העניין, שבעיניהם של אחרים נראה מופרך. את השינה המשותפת גיליתי בעצמי לאחר ארבעים ושמונה שעות ללא שינה בבית החולים בו נולד בני. משהגעתי הביתה ולא יכולתי להירדם, לקחתי אותו ישן אל מיטתי וסוף סוף הצלחתי לישון. אבל חסרו לי אז כלים פרקטיים כדי ליישם את מה שאמר לי ליבי בחיים ממש. על מנשא לא שמעתי אז, ולא עלה על דעתי להרחיב את המזרון הזוגי כך שיוכל להכיל בנוחיות עוד ילדים. וכשפגשתי את הספר שתיאר בצורה כל כך בהירה וממצה את אמונותי על גידול ילדים, עלתה בי תחושת החמצה שלא פגשתי בו "בזמן הנכון".