דיאלוג – אידאולוגיה

 
את הספר עקרון הרצף פגשתי אחרי שנולדה ביתי החמישית. "מה באת לי בסוף החיים?" רציתי לומר לו – לספר. הרי רוב מה שנכתב בו היה מפוזר רסיסים, רסיסים בתוך הרגשותיי תחושותיי מחשבותיי ומעשיי עם ילדי. את עקרון הנשיאה למדתי מאימי שאמרה לי אחרי שנולד בני הבכור: "ילד, צריך שיחזיקו אותו על הידיים". הבנתי בדיוק מה שאמרה מבלי שיהיו לי המושגים והתובנות להסביר את העניין, שבעיניהם של אחרים נראה מופרך. את השינה המשותפת גיליתי בעצמי לאחר ארבעים ושמונה שעות ללא שינה בבית החולים בו נולד בני. משהגעתי הביתה ולא יכולתי להירדם, לקחתי אותו ישן אל מיטתי וסוף סוף הצלחתי לישון. אבל חסרו לי אז כלים פרקטיים כדי ליישם את מה שאמר לי ליבי בחיים ממש. על מנשא לא שמעתי אז, ולא עלה על דעתי להרחיב את המזרון הזוגי כך שיוכל להכיל בנוחיות עוד ילדים. וכשפגשתי את הספר שתיאר בצורה כל כך בהירה וממצה את אמונותי על גידול ילדים, עלתה בי תחושת החמצה שלא פגשתי בו "בזמן הנכון".

אבל באותם הימים, עוד לפני שפגשתי בספר, היה לי משהו אחר שאותו אני מבינה רק בדיעבד. מכיוון שלא היתה משנה סדורה שענתה על תחושות ליבי בעניין גידול הילדים, היתה לי האפשרות לחיות את חיי עם ילדי תוך הקשבה והתבוננות, עם תחושה שיש בלמידה זו של החיים עם ילדי משהו שהוא גדול ועצום, רחב ידיים ועמוק מיָם; הרגשתי שהחיים בחברת ילדי צופנים בחובם גילויים מרגשים על טיבם של החיים; שלמידת הילדים הוא שער לאינסוף המהות האנושית, וגם השער שלי אל עצמי ממש – אל אורנה בכבודה ובעצמה.
ומתוך הצורך הזה בחקירה מתמדת, ביצירת שי מאין בדרך החינוכית שלי, פגשתי גם את הספר "עקרון הרצף" בעיניים מתבוננות ויצירתיות. חיי עם ילדי עד לאותו היום כבר לא אפשרו לי את המקום הזה שמקבל דברי אלוהים חיים.
למידה
אחרי שנפרדנו מבית הספר, והתמקדתי בהבנת דרכי הלמידה של הילדים, המשכתי ללמוד את אותה יצירתיות ש"נכפתה" עלי בדרך גידולם. האופן בו ילדים לומדים פיעפע אל תוך לימודי שלי – המשחק, ההתלהבות, האקראיות, השמחה, חדוות הגילוי, כל אלו התקבלו בברכה. ללא כל  גינוי שלי עצמי; על חוסר ביכולת ההתמדה שלי; על המבט המרפרף על אינספור סוגיות; על חוסר השיטתיות בה אני מלקטת רסיסי הבנות, שמצטרפות אט אט למבנה, שהולך ונבנה יומיום, מצטרף לעיר גדֵלָה,ומִתחיה בכל רגע מחדש. עד שכבר קשה להבחין בגרעין ממנו נבטה.
כי איך לומדים ילדים?
הם משחקים. הם מיד משתמשים. הם פוגשים את השלם בכך שמוצאים בו נקודת אחיזה – זו יכולה להיות חלק מהותי מאותו שלם או אפילו עניין צדדי ושולי, שבעינינו, המבוגרים, אף עשוי להיות בלתי נראה מרוב שאין בו חשיבות לאותו הדבר. אותה "ידית" שמאפשרת להם לאחוז בדבר היא השער שלהם אל עולם שהולך ונמשך מהנקודה הזאת, ומשם הוא נפתח ומתפתח, מתחבר לעולמות אחרים, או מתרחב לכדי עולם שמעכל אל תוכו עוד ועוד נקודות אחיזה מעין זו. אבל ילדים לומדים גם באופן אחר: הם מחקים. לכאורה החיקוי הוא מעשה מכני – חזרה שיטתית על תנועות או פעולות של מישהו אחר. אך אם נתבונן היטב נבחין כי במעשה החיקוי מגלמים הילדים באופן מלא את המילים שנאמרו בזמן מתן התורה: "נעשה ונשמע" (שמות כד' ז'). החיקוי שהוא "הנעשה", קורה תוך הקשבה מתמדת, עד לאותו הרגע בו "נשמעת" להם המשמעות מתוך העשיה. הם עושים ומקשיבים, ומתוך עשייתם נשמעת להם מהות מעשיהם עד שהופכים להיות חלק מהם, ומנקודה זו עולמם הולך ונמשך, נפתחת ומתפתח וכו'
באותם ימים, כשהתחוורה לי דרך הלמידה של ילדי, הנחתי שזו מתאימה לילדים, ואילו אנשים בוגרים זונחים את הדרך הזאת לטובת למידה שיטתית, מאורגנת, תחומה בנושא, בזמן ובמרחב. עד שראיתי שהרי זו הדרך בה אני לומדת את למידתם של ילדי, ויכולתי להרגיש איך ההבנות שלי מתארגנות, לכדי מבנה שמאפשר התמצאות במרחב הידע החדש; איך רעיונות מופשטים יכולים להפוך לדרך מעשית, ואיך נולדת הדרך בה אפשר להעביר תובנות אלו לעוד אנשים.
מרגע שדברים אלו הפכו מודעים, אני יכולה לכוון אל האיכות הזו של הלמידה.
היום, אני כבר יודעת שבכל דבר ועניין צפון בעבורי דבר מה מרתק, שהשערים להגיע אל עומקה של הממשות נמצאים תמיד ובכל מקום, וזו אני שיכולה לגלות אותם ברגע זה ממש, או לא.
עניין זה מאפשר לי  את הביטוי האישי, היצירתי שלי בחיי, מחד, ומאידך, מגן עלי, מפני הליכה בתלם שנחרש כבר מזמן על-ידי מישהו אחר, שבאותם ימים בהם נחרש היה טרי ורענן, ורגבי האדמה שהתהפכו בו היו לקרקע פורייה לצמיחה והתחדשות, אבל היום אחרי שצעדו בו רבים, הפך לשביל שאדמתו כל כך דחוסה ממדרך רגלי ההולכים בו, עד כי שום עשב כבר אינו צומח בו.
כיצד מגינה עלי איכות זו?
כפי שכבר נאמר, איני מעכלת אל תודעתי מבנה שלם וסגור. תמיד אמצא נקודת אחיזה, שתהיה המרצפת הראשונה של השביל, שיוביל אותי להיכרות אינטימית עם עוד ועוד היבטים של אותו העניין. ההליכה במרחבים הללו, מייצרת משמעויות חדשות, הקשרים לתחומים אחרים שכבר ידועים לי, או פותחת שערים אל סוגיות חדשות, שהן עצמן יהפכו לכר מפרה לשיטוטי במרחבי התודעה.
הוויה זו, שהיא ההוויה הדיאלוגית, לא מאפשרת אימוץ דוגמאטי של רעיונות, ובכך מגינה מפני חיים על פי אידיאולוגיה.
דיאלוג – אידיאולוגיה
המילה דיאלוג מורכבת משתי מילים: דיא- שמשמעותה לעבור דרך, ולוגוס – שמשמעותה מילים. דיאלוג יכול להיות היכן שיש פתח, שער, היכן שאפשר 'לעבור דרך…'  דיאלוג מתרחש תדיר בין הגוף ובין העולם באמצעות השערים שלנו אל הממשות – החושים הם שפותחים צוהר אל תפישת ההכרה שלנו את העולם, בעוד מערכות העיכול והנשימה מאפשרות לעולם ממשי להיכנס אל תוכנו – אויר, מים ואוכל. אותם אלמנטים – בין אם ממשיים ובין אם מופשטים – אשר נכנסים לתוכנו יהיו פוריים בעבורנו רק כאשר נוכל לעכל אותם, כשהם יוכלו להתפרק מצורתם המקורית ולהפוך למשהו חדש, אחר, מתאים להזנת הגוף או התודעה. אז גם יופרשו החוצה אותם מרכיבים שאין בהם צורך.
כאשר נבלע לתוכנו דבר מה אשר לא יתפרק למרכיבים ניתנים לעיכול בעבורנו, יקרה אחת משתים – או שהוא יופרש מתוכנו כשהוא לא מותיר אחריו סימן, או שהוא יתיישב בתוכנו ויצמית חיים בכל סביבותיו, כשהוא עוצר את התהליך היוצר, שמאפשר לברור את המרכיבים הנחוצים ולהיפטר מאלו שאינם נחוצים. כך בחומר הממשי הנכנס אל תוך גופנו, כך גם ברעיונות מופשטים.
לשמחתנו, תהליכי העיכול והנשימה מתרחשים מאליהם באופן יעיל, אולם כשמדובר ברעיונות עלינו לייצר את תהליך העיכול באופן פעיל. רעיונות שאינם ניתנים לעיכול, שאינם ניתנים להתאמה אישית, עשויים לזרוע בלבול ואשמה והחיים על פיהם יהיו נטולי שמחה.
הדיאלוג, אם כך, יהיה המגן שלנו מפני דריסת רגלה של האידיאולוגיה בחיינו.
אידיאולוגיה היא הצורה הסגורה שאיננה ניתנת לעיכול. או שמאמצים אותה על כל מרכיביה, או שדוחים אותה באופן גורף. כאשר מאמצים אידיאולוגיה כלשהי כדרך חיים, מוותרים מבחירה על התהליך הדיאלוגי ופונים לחפש את התשובה לכל שאלה  ב"כתבי הקודש", או בפרשנים המוסמכים שלהם. הליכה בדרך זו מבטלת את העצמיות והייחודיות של האדם הפרטי והופכת אותו ליצור מכאני אשר תכליתו לבטא במו חייו רעיונות נשגבים ממנו.
איכות דינאמית ואיכות סטאטית
בספרו "ליילה" כותב פירסינג (מחברו של הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע"): "איכות דינאמית היא הלהב החד, הטרום-אינטלקטואלי, של הממשות, מקור כל הדברים, פשוט לחלוטין וחדש לעד… אין בו שום תבנית קבועה של שכר או של עונש. הטוב היחיד שבו הוא חירות, והרע היחיד שבו הוא האיכות הסטטית עצמה – כל תבנית של ערכים קבועים, חד צדדיים, שמנסה לרסן ולהרוג את הכוח הממשיך והחופשי של החיים.
אני מוצאת את הגדרותיו אלה של פירסינג תואמות את הבנותי על דיאלוג ואידיאולוגיה, הגדרות אלה, הן שאפשרו לי להביא את הדברים הללו לכדי כתיבה. וכאן ברצוני לשתף אתכם בתהליך שעברתי.
ימים ארוכים הסתובבתי עם ערימות של רעיונות ועניינים, מרגישה רצון וצורך לכתוב עליהם לגליון זה שעוסק בביקורת. לא ידעתי מהיכן להתחיל. התחלתי וזרקתי והתחלתי וזרקתי. עד ששיתפתי את ידידי דני בלבטי, והוא הפנה אותי אל ההגדרות האלה של פירסינג.
זו לא היתה הפעם הראשונה בה הפנה אותי אל אלה. בפעם הקודמת בה הפגיש אותי עם רעיונותיו של פירסינג, בזמן שהוא עצמו חי אותם, הגדרות אלה לא הותירו בי כל הד. לא נמצאה לי נקודת האחיזה שתהפוך אותן לדבר מה חי בעבורי והם "הופרשו" מתודעתי בלא להשאיר שום זכר.  אולם עכשיו, כשנפגשתי שוב עם אותן הגדרות, היתה קרקע הבנתי בשלה לקלוט את זרעי הרעיונות הללו.
ההבחנה הזו בין איכות סטאטית לאיכות דינאמית, אפשרה לי לגבש את שבבי הרעיונות שלי לכדי אמירה מגובשת, שתוכל למצוא את דרכה לעוד אנשים.
והנה, ממש ברגע זה הופכת האיכות הדינאמית של התהליך אותו עברתי למשהו סטאטי, למבנה כתוב ושלם, בעל הגיון פנימי ומסר ברור, היצירה שלי הפכה לעוד רעיון.
התהליך הזה מחזיר אותי לפירסינג ומאפשר לי להבין לעומקו את פיתוח הרעיון שלו. וכך הוא כותב באותו הספר: "בעבר, הנטיות הרדיקליות של פיידרוס עצמו גרמו לכך שיחשוב רק על איכות דינאמית ויזנח תבניות סטטיות של איכות. עד עתה, חש תמיד כי תבניות סטטיות אלו מתות. אין בהן אהבה. אין בהן הבטחה לשום דבר. להיכנע להן פירושו להיכנע למוות. כי מה שאינו משתנה אינו יכול לחיות. אבל עתה התחיל להבין כי הנטייה הרדיקלית הזאת החלישה את טיעוניו שלו. החיים אינם יכולים להתקיים רק על איכות דינאמית. אין להם כוח הישרדות. לדבוק באיכות דינאמית לבדה, הנפרד מכל תבניות סטטיות, כמוהו כלדבוק בתוהו."
עם הגילוי והגדרה של הרעיונות הללו בדבר הדיאלוג והאידיאולוגיה אפשר להתפתות לאיכות הדינאמית ולהתרחק מכל דבר המריח סטאטיות, כי רק האיכות החיה, היוצרת, היא זו שמפרה ומחייה אותנו. התבוננות בתהליך שתואר כאן, תוך כדי התרחשותו והזיהוי של האיכות הסטאטית של חלקים ממנו, מובילה להבנה, שכל חיינו נעים לסירוגין בין איכות דינאמית לאיכות סטאטית.
רגעי ההבנה, הגילוי והיצירה – הם הדיאלוג; הם הרגעים הדינאמיים בהם נולד משהו חדש. ברגע שאנחנו מבטאים את החדש הנולד בדרך כלשהי, הוא הופך סטאטי וזהו המהלך הטבעי של הדברים. למרות שהחוויה החיה מתאבנת באופן כלשהו, בהפיכתה למבנה סטטי, הרי שיש במבנה זה, שנוצר באופן חי, איכות שתחזירנו בחזרה לחיים – אפילו באופן עמוק יותר מקודם.
כשאנו מתעוררים בבוקר חלום הלילה עדין נוכח באופן חי בתודעתנו. ברגע שאנחנו מספרים למישהו את החלום, או כותבים אותו, אנו הופכים את האיכות החיה לאיכות סטטית. עניין זה מוחשי ביותר, מפני שלעיתים קרובות קשה לארגן את חומרי החלום לתוך מבנה קוהרנטי, שמתחייב מתוך אמירת הדברים או כתיבתם. אולם, במעשה זה של ביטוי החלום בצורה שאיכותה סטטית, טמון הפוטנציאל להעמיק עוד יותר את חיותם של הדברים שעולים בו, מכך שנהפוך את מה שהיה לסטאטי בחזרה לאיכות דינאמית, על ידי למידת החלום ופירושו.
העמדה הפרשנית
בבית הספר ניתחנו שירים. לימדו אותנו לשאול 'למה התכוון המשורר'. זו אכן דרך אחת לפרש שיר, או כל יצירת אומנות אחרת. אולם קיימת גם דרך אחרת שבה שאלת היסוד תהיה שונה: 'מה זה אומר לי?'. יצירות אמנות, ובכלל זה כל יצירה המביאה לידי ביטוי סמלי את רוחה של הממשות באופן מאורגן, יכולות להוות ביטוי סטאטי של החוויה החיה שעבר היוצר. אולם, יצירת אמנות יכולה להיות גם שער אל תוך ממשות חייו של מי שנפגש ביצירה.
אם כך, מה שיקבע את איכותה של היצירה כדינאמית או סטאטית, בעבור זה הפוגש בה, תהיה עמדתו הוא כלפי היצירה. ומכך ניתן להבין כי למעשה איכותם של דברים, איננה חלק מהותי מתכונותיהם, אלא נקבעת במרחב שבינם לבין מי שפוגש בהם.
וכאן ברשותכם, אצמצם את דברי לחוויית האדם הקורא, למרות שאפשר להחיל אותם על כל אופניה של היצירה האנושית, שהרי ענייננו מעל במה זו נתונים למסרים העוברים באופן כתוב.
בפני הקורא מונח איפה, רצף של אפשרויות מפגש עם המילים הכתובות, שבצידו האחד עומדת בפניו השאלה – 'למה התכוון המשורר?' ובקצהו השני – 'מה זה אומר לי?' השאלה הראשונה עשויה להביא את הקורא לחקירות מעמיקות בנושאים העולים מהכתוב, להרחיב מאד את הידע שלו בנושאים הללו, להפכו ל"מומחה" בנושא הועלה מהכתוב, או אף בכותב עצמו. אולם, הלמידה העניפה שלו לא בהכרח תשפיע על חייו האישיים. זה יהפוך להיות תחום ההתמחות שלו, ולא חומר גלם לחייו הממשיים. יתכן שדווקא ירצה הקורא הזה להכיל את מה שלמד על חייו ממש, אולם אז, מערך הידע הזה, שנאסף, עלול להתלבש באופן מלאכותי על המציאות של חייו, ולכפות אותו לתוך חיים דוגמאטיים, המודרכים על ידי גוף ידע סטאטי, שיהפוך בעבורו לאידיאולוגיה  כזאת או אחרת.
השאלה השנייה לעומת זאת, 'מה זה אומר לי?' מזמנת בדיוק את הדרך שבה לומדים הילדים, את האיכות הדינאמית של החיים. היא מאפשרת לפגוש את הכתוב דרך מילה או משפט אחד, שנמצאים משמעותיים בעבור הקורא, ובאמצעותם הוא יוכל להעמיק את הבנת הכתוב, באופן כזה, שבעת ובעונה אחת, יפתחו השערים אל הכתוב מחד, ומאידך אל חייו של הקורא.
זוהי העמדה הדיאלוגית, בה הקורא "עובר דרך" היצירה, היצירה "עוברת דרך" הקורא, ומתוך המפגש ההדדי נוצר דבר מה חדש וחד פעמי, שאיכותו תהיה ניכרת באדם הקורא.
עדיין, אל לנו לשכוח שיש בעמדה הסטאטית כדי לשרת את הדינאמיות של החיים. באם נתרכז אך ורק בשאלה 'מה זה אומר לי?' אנו עשויים לשקוע ברדידות ואף מוות, שנובעים מעיסוק יתר בעצמי. אין חיים ללא חילוף חומרים – המעבר של דברים הבאים מבחוץ דרכנו הוא שמייצר את הדיאלוג שלנו עם העולם, הוא שמאפשר את חיינו בחומר, הוא שמפרה את רוחנו. הדרך לפגוש טקסט כתוב, או רעיון מופשט אחר, נמצאת אי שם על הרצף בין עמדה המשמרת-הסטאטית-אידיאולוגית, לעמדה היוצרת-הדינאמית-הדיאלוגית.
יצירת החיים
שתי האיכויות הללו – הסטאטית והדינאמית, המשמרת והיוצרת, שתיהן כאחת נחוצות כדי שחיינו יהיו ביטוי יוצר לייחודיות של כל אחד ואחת מאיתנו. שתיהן עמדות בסיסיות הטבועות בנו באופן טבעי. את שתיהן אנו יכולים לראות בדרך למידתם של ילדינו. מצד אחד – היצירתיות השופעת שלהם, ומצד שני יכולת החיקוי שלהם שמובילה אותם לפתח את המיומנויות שלהם באופן מופלא.
אלא שהמפגש עם העולם שסביבנו הוא לא פשוט. אנחנו חיים בסביבה תרבותית שמכוונת אותנו לצרוך את העולם ולא לפגוש אותו.  
מה זאת אומרת לצרוך? אין כאן בהכרח עניין של כסף, אבל המבנה הכלכלי בתוכו אנחנו מתנהלים תורם ללא ספק לעמדה הצרכנית. מה קורה לנו כשאנחנו 'קונים' דבר מה, בין אם זה מוצר או שירות? אנחנו משלמים כסף כפי שווי המוצר ומקבלים אותו במצב מוגמר.
באותו אופן אפשר לצרוך גם רעיונות – לקבל אותם במצב מוגמר מבלי שעברו תהליך ברור, מבלי שהרעיון 'עבר דרכינו', ומבלי שאנחנו חיינו 'דרך הרעיון', ואפילו חברים או בני זוג אפשר 'לצרוך' (קשיים רבים ביחסים בין אישיים נובעים מהאופי הצרכני שלהם).
עמדה זו מעודדת גם יחס של בעלות: קנינו משהו ועכשיו הוא שלנו. כך אפשר גם לקנות רעיונות או השקפות עולם: קנינו ועכשיו זה שלנו, ומתוך כך שקיימים יחסי בעלות, אנחנו עלולים להפוך להיות בבעלותו של הרעיון – מייצגיו האנושיים, מוצגיו האנושיים.
יש משהו באופי הצרכני, ששולט בהתנהלות העולם, שמחליש מאד את האפשרות הדיאלוגית. הגישה הצרכנית מייצרת 'מוצרים' בין אם גשמיים או מופשטים. 'אני יודעת את לוח הכפל', 'יש לי אופניים כאלה…', 'אני באופן טבעי'. לעומת זאת מפגש דיאלוגי עם העולם, על-פי רוב אינו ניתן להגדרה, ומכך גם אי אפשר לומר אותו או להתהדר בו. הפיתוי להחזיק בכל מקרה באופציה הצרכנית- סטאטית, הוא גדול, כי הוא נותן לנו את האפשרות להיות 'מישהו', או 'משהו', אך בה במידה גם מייצר נתק, בינינו ובין העולם, בינינו לבין הממשות.
ומתוך שאיננו מחוברים לממשות, אין לנו דרך לינוק ממנה ולחיות את חיינו באופן פורה. מכיוון שזה המצב, על-מנת שתתקיים האיכות הדינאמית-יוצרת-דיאלוגית בחיינו, יש לתת לה את תשומת הלב. ויותר מכך – יתכן שעמדה זו, שלמעשה הנה מולדת וטבועה אפילו בגוף שלנו (עיכול, נשימה, חושים), איננה מוכרת לנו מרוב שכוסתה בשכבות על שכבות של התנהלות סטאטית, שהיא כה זמינה ומפתה עבורנו.
לך לך
ישנה אשליה רווחת המניחה שאם אנחנו הולכים בדרך סלולה, יותר קל לנו. ויש באשליה זו סוג של היגיון. פורצי הדרך צריכים לסלול בעצמם דרך חדשה, ואילו הממשיכים כבר יכולים לצעוד להם בנחת בדרך הסלולה.  הנחה זו נובעת מהגישה הסטאטית. אם ישנה כבר דרך, לא נותר לנו אלא לצעוד בה. אבל אני מרגישה שבמיוחד בעידן שלנו מוטל על כל אחד ואחת מאיתנו לנהל את הדיאלוג האישי שלו/ה עם העולם. בפחות מזה אנחנו כבר לא יכולים להסתפק. אנחנו מרגישים את חוסר הנחת, אנחנו חשים את המתח בגוף. כאשר אנו הולכים בדרך לא לנו, אף אם היא מרוצפת זהב, אנחנו לא יכולים להרגיש בה בנוח. ואולי אנחנו צריכים להודות על המזל שנפל בחלקנו, בכך שנולדנו בעידן זה בו האפשרות של אדם ללכת בדרכו היחודית אינה שמורה רק למתי מעט.
ממש בימים האלה קראנו את פרשת "לך לך". "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב' א'), אומר אלוהים לאברהם. במילים אלה מצווה לנו אלוהים את ההליכה בדרך האישית. עזוב את מולדתך, עזוב את בית אביך וצא לדרך שהיא שלך. דרך שאת בוררת את כיווניה, את אבניה.  לך בדרך זו כאילו איש לא הלך בה מעולם. בחרי בה מחדש בכל רגע ורגע, לא כי היא דרכם של אבותיך, או דוקא משום שאינה דרכם של אבותיך. האזן לקול הפנימי הקורא לך ללכת. צעדי בדרך זו, חושי אותה בכפות רגליך, ובכל נימי נפשך, ותני לאלה להוביל אותך. אל תתפתה לנכון ולא נכון. אל תתפתי לצדק ולאמת. לך בדרכך, לכי בדרכך, תנו לדרך ללכת בכם. הרי בצעידתך בדרך זו הופכת היא להיות משהו שמעולם לא היתה קודם.
"באופן טבעי" מס' 65 – ביקורת 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s