על בריאות העם

אז יום העיון התבטל.
זאת השיטה – להתיש, לייאש. מי שהכוח בידו יכול להמשיך ולהמשיך, יכול להתעלם מהעובדות, להתעלם מהאנשים, מצורכיהם, מזכויותיהם, יכול להתעלם מעקרונות מוסר שכביכול לא חלים על מי שהכוח בידו.

אנשים מן השורה, שצריכים להמשיך לחיות, להתפרנס, לשלם חשבונות ולקנות אוכל, חושבים פעמיים על מה להילחם.

זה לא יהיה פוסט נחמד. אני כועסת, אני זועמת, אני מיואשת. תתכוננו.

מה שקורה עכשיו התחיל כבר מזמן. ולא, אני לא בתיאוריות קונספירציה, אני לא מבינה בקונספירציות. מסיבה כלשהי "בריאות העם" מעסיקה אותי שנים רבות. ובעיקר סוגיית האחריות והחירות בתוך שאלת הבריאות. והאחריות והחירות כבר שנים נלקחות מהעם במסווה של קידמה/ רצון טוב/ השקפת עולם עיוורת לגמרי לשלמות האדם/ כוח. וזה ממש לא מקרה שהמשבר הנוכחי מוצג כמשבר הריאותי.

חופש לבחור

לפני כשלושים שנה קראתי בידיעות אחרונות כתבה של יהודה אטלס שפגש משפחה שעושה באנגליה חינוך ביתי. היום קשה לי להאמין שהרעיון הזה היה כל כך מפתיע בשבילי. איך לא עלה בדעתי שילדים לא צריכים ללכת לבית ספר? איך זה לא עלה בדעתי שיש כאן אפשרות בחירה.

לפני כעשרים ושש שנים, לאחר לידת ביתי החמישית, שאלה אותי חברה למה אני נותנת לה חיסונים. באמת למה? שאלתי את עצמי. לפני כן לא עלה בדעתי לשאול את השאלה הזאת. לא עלה בדעתי שזה נתון לבחירתי.