לידה קורית לנו רק פעם אחת בחיים. אי אז בראשית חיינו נולדנו, ודי. זה נגמר. עבר. רובנו איננו זוכרים את הלידה. אם נרצה לחזור אליה או להיזכר בה, נצטרך לעשות מאמץ מיוחד. אבל למרות השכחה שכולנו לוקים בה באשר ללידה, הרגע הזה נותן בנו את אותותיו, והם מלווים אותנו במהלך חיינו. אינני חושבת שבלידה נגזר גורלנו, שהרי בכל רגע נתונה לנו הרשות להתעלות מעליו, אולם אם נסתכל על החברה ככלל, נוכל להבחין איך אותות הלידה של בניה, ניכרים באופיה.
רגע הלידה משמעותי ביותר. אירועי הלידה והמסרים שעוברים באמצעותם נרשמים בעוצמה רבה. בימים אלה אנשים נולדים בתי החולים. הלידות מתנהלות כאירוע רפואי, הרופאים והמיילדות מכוונים את מהלך הלידה, הם יודעים מה נכון ומתי, הם יודעים מתי מסוכן והם מרבים להשתמש במכשירים. כך, הנשים היולדות לומדות כי הכוח להביא חיים אינו נמצא בידיהן, הם תלויות בעזרה חיצונית, בידע שנשגב לעיתים מבינתן ובמערכת הרפואית. התינוקות שנולדים לומדים שהיכולת להוולד אינה שלהם, והם תלויים במכשירים ואנשי מקצוע כדי לבוא לעולם. אפשר לראות את העקרון הזה פועל באופן בו נהוג למשוך את התינוק ברגע שיוצא הראש. בלידות רגילות וטבעיות, ברגע שהראש מתחיל לצאת החוצה, המיילדת בבית החולים "עוזרת" לתינוק לצאת על-ידי כך שמושכת אותו החוצה. הרי תינוק יכול לצאת מרחם אימו לבד. הוא אינו צריך שימשכו אותו משם. איזה מסר מקבל התינוק שעובר חוויה כזאת? התפקיד הראשון שלו בעולם הזה – להוולד, נלקח ממנו. ומכאן המסר ברור – אתה חסר אונים, אתה זקוק לנו כדי שתוכל לתפקד בעולם הזה. מסר שעובר ברגע כל-כך משמעותי ורגיש נטמע ביעילות רבה בנפשו של כל אדם שנולד כך. וכך אנחנו מגדלים אזרחים טובים, חסרי אונים מרכיני ראש וצייתנים, ניתנים לשליטה בקלות. ואפשר להוסיף כהנא וכהנא על העוולות שנעשות לילודים מיד ברגע הוולדם – הם נרחצים (הגוף והפרשותיו הם דבר מלוכלך), הם נבדקים (האדם חולה כל עוד לא הוכך אחרת), הם מחוסנים (אין להם כוח להתמודד עם מחלות), מכאיבים להם והם נותרים בבדידות איומה לאחר השהות ברחם הטוב והמיטיב (העולם מסוכן), וכן הלאה.
למיילדות נודע תפקיד חשוב ביותר בתהליך ההחתמה הזה של כל פרט ופרט בחברה. הן המוציאות לפועל את אירוע הלידה כך שיתנהל על פי הערכים שיש ברצונה של החברה להעביר לפרטים שלה. את התפקיד הזה של המיילדות כסוכנות של השלטון הכיר כבר פרעה שמלך במצרים אחרי מות יוסף."וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה." (שמות א' טו, טז). פרעה תכנן להשמיד, או לכל הפחות לקצץ במספרם של העברים היושבים בארצו, ולשם כך גייס לטובתו את המיילדות אשר ממלאות תפקיד בנקודה רגישה ומשמעותית בחייו של כל אחד – בלידה. אולם כאן אנחנו רואים עניין מעניין. נאמנותן של המיילדות שמורה ליולדות ולא לשלטון. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים." (שמות א' יז).
שפרה ופועה המיילדות ממצרים היו נשים מיוחדות, חזקות, נאמנות לעצמן. הן מעיזות להפר את פקודת המלך כדי לשרת את הנשים אותן הן מיילדות. הן מפרות את פקודת המוות למען החיים.
"מיילדות הבית" שפועלות היום תומכות בנשים שרוצות ללדת בבית. הן עוזרות לנשים להגשים לידה המכבדת את צרכיהן, ואף חשוב מכך את צורכי הילוד.
לידת בית שונה בתכלית מלידת בית חולים – המרחב הפרטי של האשה נשמר, הזמן הפרטי של הלידה מקודש, צרכי האשה נענים בכל הכבוד, וצרכי הילוד נלקחים בראש סדר העדיפויות – חיתוך חבל הטבור רחוק מרגע הלידה, שהייה צמודה של התינוק עם אמו לאחר הלידה, הנקה על פי דרישת הילוד, וכל זה מתרחש בסביבה ביתית מוכרת ושקטה.
בימים אלה ממש, ניטש מאבק בין הממסד הרפואי – "משרד הבריאות" לבין מיילדות הבית. בחושיו הלא מודעים מבין "משרד הבריאות" שברגע הלידה עוברים המסרים החברתיים העיקריים ובמיוחד מתקבע הצורך של כל אדם ואדם בממסד הרפואי, והוא איננו רוצה "לפספס" את ההזדמנות. לשם כך מוציאים חדשות לבקרים תקנות אשר מצרות את צעדיהן של מיילדות הבית. מכייון שאין באפשרות המדינה לאסור על אישה ללדת בביתה, היא מחבלת בכך באמצעות המקלות שהיא תוקעת בגלגלי המיילדות. על פי תקנות משרד הבריאות, נשים רבות אינן יכולות ללדת בבית, גם אם זהו רצונן שנשקל ברצינות רבה, משום שהוא אוסר על המיילדות ללוות לידה בתנאים כאלה.
דרכו של הממסד הרפואי להשגת מטרותיו ידועה ומוכרת – יהירות והפחדה. ממרום מושבם, אמורים אנשי צוות רפואי להפחיד את הנשים עד כדי כך שייציתו להוראותיהם גם במחיר פגיעה בעצמן או בתינוק שלהן. נשים אמורות לאשר זירוז של לידה שמתארכת יותר מהצפוי, הן אמורות לחתום על אישור לניתוח קיסרי מבלי שיוסברו להן הסיכונים הכרוכים בדבר, בשל הפחדה שמא התינוק סובל ממצוקה, הן אמורות לאשר את חיתוך חבל הטבור קרוב ככל שניתן ללרגע הלידה כתוצאה מהפחדה מתוצאות הרות גורל של התהליך הטבעי בו חבל הטבור שמעביר דם לילוד מפסיק לפעום בעצמו. הן אמורות להפרד מהתינוק שזה עתה נולד כדי לאפשר לגלגלי המערכת לפעול ביתר נוחות – כך יוכלו לבדוק את התינוק, לנקות אותו, לרשום אותו, לחסן אותו, וכל זה מבלי שהאם תפריע למהלך יעיל של הפרוצדורה.
אינני טוענת כמובן לכוונה רעה מצד הנוגעים בדבר. כל העושים במלאכה בטוחים לגמרי בצדקת דרכם. הדברים שנאמרו פועלים כתשתית לא מודעת אשר מכוונת מהלכים של אנשים דואגים ואחראיים. אולם יש לזכור שמהלכים אלו פוגעים בחברה כולה אשר מעצבת בדמות הלידה של בניה. ובנוסף, כפיית נוהלי לידה על נשים פוגעת בחרות הבסיסית שאמורה להנתן לכל אישה – ללדת כרצונה. כמו שחרותו של אדם מאפשרת לו לגור היכן שיחפץ, לנסוע לאן שיעלה בדעתו ולשלוח את ילדיו לאיזה מוסד חינוכי שהוא רוצה, כך זכותה של כל אישה ללדת על פי דרכה, ולא יעלה על הדעת שהמדינה תשלול ממנה את התנאים המיטביים לשם הגשמת רצונה.
המאבק על הלידה ניטש מזה שנים רבות. אז בימי פרעה התגייס אלוהים בכבודו ובעצמו למען המיילדות, היולדות והתינוקות: " וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד." (שמות א' כ)
מי יתגייס למענן ולמען החברה כולה היום?
באופן אישי 