ביושבי על גדת הירדן באחד הימים של המפגש המסורתי בפארק, עלתה בראשי תמונת חיי הנוודים שבכל פעם מחדש בונים את אוהליהם, ועושים את המקום הארעי לביתם, כשהם יודעים שבעוד שבועות או חודשים ספורים, שוב יקפלו הכל ויצאו לדרכם, ושוב יבנו את האוהלים וכך עד סוף הימים. הימים יעברו המקומות יתחלפו והאנשים ימשיכו ללכת ביניהם מלידה לינקות, מילדות לבגרות, מבגרות לזקנה ולמוות.
אני מדמיינת לי את יושבי האוהלים חיים את מקצב השינויים מרגע לידתם ועד למותם. הם יודעים את התנועה, את השינוי. הם יודעים לעבור ממקום למקום, הם יודעים להפרד, הם יודעים להתחדש. אשליית דיור הקבע אינה מסמאת את עיניהם, כפי שהיא זורה את החול בעיננו.
אני מדמיינת לי את נפשם נענית לַתנועה ומתאימה את עצמה לחיי נוודות. הבחנה ברורה בין עיקר לתפל, צמצום שנראה אכזרי אשר בלעדיו תנועה אינה אפשרית.
נזכרת בתנועת הגלגל, גלגל המזל המסמל את תהפוכות גורלנו. פעם למעלה ופעם למטה. החיים בתנועה בהשתנות בלתי פוסקת. ככל שאנחנו מתרחקים מהמרכז התנועה גדולה יותר, הופכת יותר. וככל שמתקרבים למרכז התנועה קטֵנה, עד ללב היציב כעין סערה.
יודעים הנוודים את חכמת לבו של הגלגל. שם, בתוך עצמם בנקודת הנפש הפנימית מוצאים את היציבות האיתנה הנדרשת לחיי הנדודים. יושבים בפתח האוהל, הרוח והמים נושאים איתם את כל המיותר,
ומבטם צלול.
התפרסם לראשונה בעלון באופן טבעי
באופן אישי 