פרשת לך-לך

סיפורו של אברם לא מתחיל בפרשת לך-לך. הוא מתחיל בסיומה של פרשת נוח רבת העלילות והסיפורים הסימבוליים הגדולים. אחרי רשימה לא נגמרת של שמות: וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-שָׁלַח.  וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.  וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-עֵבֶר (בראשית יא יב-יד), מתחיל סיפור קטן של משפחה אחת, ממש בהמשך לרשימה – אפילו פסיק אין ביניהם.

זמן סיפור הדברים מאט והמבט מתקרב אל משפחתו מוכת הגורל של תרח אבי אברם. מתברר המקום בו מתרחשת העלילה – אור כשדים, ומסופרים אסונו הפרטי של תרח ששכל את בנו הצעיר, הרן, ועקרותה של אשת בנו בכורו, אברם. ואחר הדברים האלה מחליט תרח לעזוב את מולדתו וללכת לארץ כנען, ביחד עם בנו אברם ואשתו העקרה, ועם לוט נכדו בן בנו שאיננו עוד בין החיים. משהו שפוף יש ביציאה זו של תרח מאור כשדים. את בנו נחור ואת אשתו מילכה הוא משאיר מאחוריו ויוצא עם מי שנוכחותם מזכירה לו את אסונו – נכדו היתום ובנו הבכור שאינו מקים לו זרע. המשפחה נעצרת בחרן, מתיישבת שם, ושם גם הולך תרח לעולמו.

ואז מתחילה פרשה חדשה "לך-לך". אברם כבר איננו בנו הבכור של תרח אלא אדם לעצמו, בזכות עצמו. הוא שומע את הקריאה (הפנימית? החיצונית?) לעזוב את מולדתו (האם חרן היא כבר מולדת? או שרק לצורך המהפכה היא הפכה להיות כזאת) מאחוריו וללכת לארץ כנען. אין זכר בקריאה זו להגירה, לקריעה מהמולדת האמיתית – אור כשדים, אין זכר למורשתו של תרח שהגה את המסע לכנען ואף התחיל להגשים אותו. המעשה כביכול נהגה בליבו של אברם והוא מוציא אותו לפועל.

וטוב שכך. טוב שנשכחה כוונתו של תרח. הליכה זו לארץ כנען דורשת מאברם את מלוא כוחותיו, את המחויבות שלו ואת נכונותו להתמסר לדרך שתתגלה כרצופת מכשולים. עליו להרגיש את עצמיותו, את יכולתו לבחור את מעשיו ואת גורלו על-מנת לצלוח את מסע חייו. זה איננו מעשה שיכול להסמך על המשך המסורת המשפחתית. זו מהפכה, והיא מחייבת כוחות, מחייבת הנתקות מכבלי העבר: "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה, מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל, אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה, לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל."

אברם חווה תלאות רבות בחייו. אלה המסופרות בפרקים המתארים את חייו – רעב, מלחמות ומשפחה מסוכסכת, ואלה הנרמזות בתולדותיו – בדידות, ספקות, כאב  ועצב. אולי יום אחד בערוב ימיו, אברם, שיהפוך כבר להיות אברהם – אב המון גויים, יוכל להפנות פניו אל עברו ולהבחין בכך שיציאתו מחרן היא המשכה של תנועת אבותיו. ויוכל להתנחם בחיקה המנחם של תחושת ההמשכיות והשייכות למשפחת המוצא שלו לאחר המהפכה הגדולה שעשה הוא עצמו בחייו.

ולכן נכון להתחיל את הפרשה הראשונה של אברהם בפסוק לך-לך. פסוק זה מסמן את הרגע בו בחר אברהם בגורלו ומציב את הכוונה שהוא פועל לאורה – הליכה לקראת עתיד גדול, בניגוד ליציאתו לכנען של תרח מוכה הגורל. או במילים של שטפן צוויג במכתב שכתב לנער יהודי שמתלבט האם לעלות לארץ ישראל: "אם אתה יכול לעשות זאת בכל כוחך, בכל אמונתך, מה טוב. אבל לך לשם רק אם אתה מאמין, לא מתוך גועל מן העולם הגרמני הזה, מתוך טינה המחפשת מוצא בבריחה".

מטבע לשון קליט כל כך: "לך לך", מלווה ועוד ילווה אנשים שקמים ללכת לעבר יעודם, לעבר עתיד טוב יותר, אנשים שמוכנים לעזוב על מנת לבנות, מהפכנים באשר הם. אולם, בבגרותינו, כאשר נאט מעט את הקצב ונתאזר בסבלנות גם כשאנחנו קוראים רשימת שמות מעייפת, נוכל להבחין שהסיפור תמיד מתחיל עוד קודם, שבאופן כלשהו מעשי הבנים הם תמיד המשך של מעשי הוריהם.

מחשבה אחת על “פרשת לך-לך

  1. יפה כל כך
    ומדהים שבדיוק הייתה לי תובנה כזו בדיוק
    בעודי רוכבת על אופניים ברחובות תל אביב.
    תודה
    שבת שלום

    נשלח מה-iPhone שלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s