האורות כבים

ספר מאת: אריקה מאן

בהמשך ל"הרוח מסתחררת בסערה סביבנו"

אז סיימתי לקרוא את "האורות כבים".
ומסתבר שהמציאות הרבה יותר קשה ממה שנדמה היה לי (על כך בפוסט הקודם). כשקראתי כמה סיפורים מאמצע הספר התרשמתי מהאופן שאריקה מאן מערבבת בין מציאות לדמיון (בחלק מהסיפורים היא מצטטת מעיתונות התקופה וממסמכים רשמיים). אולי רציתי לקוות שפרנץ דגלמייר השוטר מהסיפור "לזכר גיבור" לא היה באמת. אמנם בסיפור הוא מתגלה כאדם מעורר השראה, אבל המציאות שסביבו, שבתוכה פעל היא מזוויעה, עדיף שהיתה בדויה. אז העדפתי לחשוב שאת הסיפור עצמו מאן מדמיינת – “שותלת" סיפור דמיוני בתוך מציאות ממשית של ציטוטים ממסמכים מהתקופה…

עכשיו, כשסיימתי לקרוא את הספר הסתבר לי שהסיפורים לא בדויים. בסוף הספר מופיעה הקדמה שהופיעה במהדורה הראשונה של הספר שפורסם בארה"ב בשנת 1940. אריקה מאן שקלה לקרוא לספרה "עובדות" משום שכולו מבוסס על עובדות. עשרת הסיפורים נבחרו מתוך הרבה סיפורים אמיתיים שלקטה מאן על הנעשה בגרמניה תחת השלטון הנאצי. היא בחרה לספר סיפורים שמתארים את אורחות החיים ואת הנסיבות והאתגרים שהיו מנת חלקם של אזרחי הרייך השלישי – יש בהם את סיפורם של הסוחר, השוטר, בן הכפר, האם שבנה נרצח, הרופא, בני הזוג שמתאבדים. היא בחרה לספר סיפורים של אנשים רגילים, לא סיפורי גבורה יוצאי דופן, ולא את סיפוריהם של מחוללי הזוועה באופן ישיר. מאן מתארת אנשים שנאלצו לחיות בתוך מציאות בלתי אפשרית, למצוא את דרכם בתוך המבוך האפל הזה, ולשאת בהשלכות הגורליות של בחירותיהם.

הסיפורים נקראים בנשימה עצורה. הם מפתיעים, הם מותחים, הם בלתי מתקבלים על הדעת. המציאות שהם מתארים היא בלתי מתקבלת על דעת. היא ניחתת על גיבורי הספר ועל קוראיו. על הנס שווייגר בעל חנות לממכר תה קפה וקקאו שהמאזן העיסקי שלו קטן מידי, מה שדן את העסק שלו לחיסול על פי "הכלכלה החדשה"; על בן האיכרים שנוסע העירה בתקווה למצוא פרנסה, כי כל התוצרת החקלאית של משפחתו שייכת למדינה, ולהם לא נותר אוכל; על מארי הצעירה שנאלצה בעל כורחה לעבוד כמשרתת במשפחה נאצית, ומשהיא נחשדת שעשתה הפלה, המנוגדת לתקנון המפלגה הנאצית, מתאבדת ביחד עם פטר, אהוב לבה.

הסיפורים כולם מתרחשים "בעירנו". עיר קטנה, עתיקה ושלווה. בפתיחת כל פרק מופיע איור של "עירנו" ותיאור של מציאות עירונית נורמלית, שלווה, נינוחה: המבנה הפיזי של העיר, הפעילות השגרתית של תושביה, חיי הסטודנטים שעסוקים בוויכוחים ובפולמוסים, חופש הדת ממנו נהנים התושבים, אוירת חג המולד. וגם כאשר העיר מופצצת ומתמלאה בחיילי אס-אס – מאן אינה יוצאת מגדרה: “כפי שקורה בכל עיר מופצצת, גם החיים בעירנו נמשכו…”

וכך, לפני כל פרק מתוארת מציאות רכה, נעמה, מיטיבה של עירנו. ובעמוד הבא מתחיל הסיפור. כל סיפור הוא כמו אגרוף בבטן. בבית החולים המודרני והמשוכלל, מפטרים את נזירות שטיפלו בחולים במסירות, מפטרים את הרופאים היהודים ובבית הספר לרפואה מתקבלים ציונים על סמך הנאמנות למפלגה; בערב חג המולד מקבלת אמו של ימאי צעיר שהפליג לאמריקה את הידיעה על הירצחו על ידי אנשי האס-אה משום שהשתתף בכינוס אנטי נאצי כשהיה בארצות הברית; באוניברסיטה, בקתדרה למשפט פלילי מלמדים את הסטודנטים שהצדק מתבסס על ה"רגש העממי הבריא" של העם הגרמני, ושאין שום מומחה שיכול להגביל את סמכויותיו של הפיהרר; הכומר שמקבל על עצמו אשמה על אירועי ליל הבדולח בפני מאמניו ונעצר חצי שעה אחר-כך.

והחיים באמת ממשיכים במסלולם.

ובמדינתנו הקטנה?הכומר שמקבל על עצמו אשמה על אירועי ליל הבדולח בפני מאמניו ונעצר חצי שעה אחר-כך.

החיים במסלולם, בתי הקפה פתוחים, התיאטראות עובדים, אלא שעל פי חוק לא כל אחד יכול להנות משירותיהם, אלא רק מי שהמדינה מאשרת לו.
יש ממשלה חדשה, יש כנסת, אבל הכנסת מעבירה את סמכויותיה לממשלה ומוותרת על פיקוח פרלמנטרי על החלטות הממשלה, בתוקף מצב חירום כמובן.
יש בתי משפט, אלא שהם אינם מחויבים עוד לחוק ולערכים של צדק, אלא לפקידי השלטון.
ילדים עדין נמצאים באפוטרופוסות של הוריהם, אבל רשאים מגיל 14 לקבל החלטות שעניינן הקשר בין הקטין לבין המדינה, ללא הסכמת ההורים.

וגם במדינתנו הקטנה אפשר לספר סיפורים שאינם מעוררים שום תמיהה על רופאים שמשרד הבריאות רודף מכיוון שהם לא מקבלים על עצמם את התקנות וההוראות המתקבלות על ידי אדריכלי מצב החירום; על אנשים שפוטרו מעבודתם על כי אינם מקבלים על עצמם את הכפייה הרפואית; על אנשי מדע, שנאמנותם לדיסיפלינה המדעית פולטת אותם מכל עמדה ציבורית; על מצב כלכלי הולך ומתדרדר רק משום שמנסים להמנע ממשהו שכבר שנתיים כמעט לא קורה; על שירותים של המדינה אשר מפלים בין נאמני השילטון לאנשים בעלי דעות עצמאיות. ואפשר לספר על הגבלות תנועה, והגבלות נשימה, והלשנות, ובידוד ילדים עד כדי התעללות, והגבלת חופש הביטוי, ושיסוי של בני משפחה אלה באלה, ושיסוי חברים ועמיתים לעבודה אלה באלה, והכל בחזות של מדינה דמוקרטית, עם ממשלת שינוי מתפקדת ואזרחים שהולכים ומאבדים עוד ועוד חירויות ואפילו לא מבחינים בכך.

מאן בחרה לספר על אנשים שהתעוררו להבין את מצבם במידה שונה, כל אחד בדרכו, וכל אחד גם נשא בהשלכות של ההחלטות הגורליות שלו – מי בפיטורין, מי במאסר, מי בשגעון, מי במוות.

אנחנו, כאן בימים האלה, רחוקים לכאורה מההשלכות הגורליות של בחירותינו, אולם זאת אשליה. איננו ערים להשלכות על חיינו שנובעות מהחלטותיהם ומעשיהם של פקידי השלטון במשבר הבריאותי הנוכחי, משום שאלה מוחבאות ומוסתרות היטב על ידי תקשורת המונים מסואבת שמדבררת את השחיתות במלוא כוחה, וכך לא עולה בדעתם של האזרחים הקשר בין האסונות הפוקדים אותם לבין המשבר שפקידי השלטון עומלים יומם ולילה כדי "לפתור”.

הסיפור האחרון בספר מסתיים בנימה אופטימית. אחרי תלאות רבות, בני משפחת אברהרדט מצליחים לברוח מגרמניה.

במדינתנו היום – אין לאן לברוח.

במדינות העולם החופשי, במאה ה-21, האורות כבים.

סליחה על היאוש.

אולי מחר אקרא ספר משמח.