סימן c ביד

כשהוא כועס הוא נעמד בתנוחה מאיימת מניף את אגרופו כאילו עוד רגע הוא מכה את מי שעומד מולו האופן בו הוא מכווץ את הגבות יוצר הבעה מאיימת. כך היא ספרה. קשה לי לראות את זה. כמה אלימות יש בו בילד שלי? למה הוא לא יודע להגיד מה שהוא רוצה? למה הוא לא יודע להסתדר עם ילדים אחרים בטוב? מה, כל כך רע לו? והיא ממשיכה לתאר את הרגעים והמצבים ובוחנת ומתארת כל תנועה שלו ויותר ויותר היא עצובה ומיואשת.

בשיחה חזרנו אליה. מה קורה לך?
אני? … אני מתחילה להרצות לו על זה שאם הוא רוצה להגיד משהו שיגיד, שישתמש במילים, ולהסביר לו שזה לא עוזר לו זה שהוא מתנהג ככה.
ולך עוזרות ההרצאות? אני שואלת. לא, ברור שלא, אני כבר יודעת שלא. אבל זה חזק ממני. פתאום זה מתפרץ החוצה ותוך כדי אני כבר יודעת שאין בזה שום טעם, אבל לא יכולה להפסיק.

בואי נתבונן עכשיו בו, בבנך. בעצם הוא מצא דרך להביע את הכעס שלו בלי להשתמש באלימות. אמנם הוא לא משתמש במילים, אבל הוא משתמש בתנועות גוף כדי לסמן לעולם שהוא כועס עכשיו. הוא לא מרביץ. הוא מדבר. בשפת הגוף. איזה יופי. הוא שמע מה שבקשת ממנו.

היא לא חשבה על זה קודם. כל כך היתה מאוימת מצורת ההתנהגות שלו. מרגישה כל כך אשמה, "אמא כשלון", עד שלא יכלה לראות שהוא מצא דרך הבעה שאינה פוגעת באף אחד. והרי זה מה שבקשה ממנו כל הזמן.

אז מה הוא אומר לך, בלי מילים?
הוא אומר לי שהוא כועס, אולי שהוא מאוכזב מזה שמשהו לא הסתדר בדיוק כמו שתכנן… לפעמים זה גם קשור לרגישות שלו. אם משהו או מישהו נוגע בו, אפילו בלי כוונה, הוא מתחיל לכעוס. ואולי, היא אמרה בחיוך, הוא גם אומר לי: אמא תפסיקי להרצות לי על ערכים נעלים אני לא ממש מאמין לך.

כשהצליחה להתבונן בו מעבר לרגישויות שלה היתה יכולה לשער מה עובר עליו ולא להיות עסוקה בסידור המציאות על פי הרעיונות שלה.
את יודעת, אפשר להודות לו על כך. על מה? על כך שהוא מזכיר לך לדבר בצורה יותר מדוייקת.

***

בשיחה הבאה היא ספרה שבאחת הפעמים שהוא נעמד בתנוחה הזאת היא שאלה אותו: אתה עושה ככה כי אתה כועס? ההשערה שלה היתה נכונה. הוא שיתף אותה במה שהכעיס אותו. לאחר שהקשיבה לו ספרה לו שזה ממש לא נעים לה כשהוא עושה את התנועה הזאת. קשה לה לראות את זה. טוב אמא הוא אמר, אז אני אעשה סימן כזה, ועיגל את האגודל והאצבע המורה כך שיצר סימן c באצבעותיו הקטנות.

בהמשך השבוע הסימן הזה הפך להיות השפה הפרטית שלהם. הוא השתמש בו כדי להביע את סערת רגשותיו והיא החלה להשתמש בו כדי לאותת לו שההתנהגות שלו לא נעימה לה.

***

תודה לר. שהזכיר לאמא שלו ולי ואולי גם לכם  שילדים הם חכמים ורוצים לשתף פעולה, ורוצים בטובתם ובטובתנו, ויש להם רעיונות יצירתיים לפחות כמו לנו, אם לא יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s