חינוך בבית – מהפכה או חזרה למקורות


נולדתי בקיבוץ. דור שלישי. סבא וסבתא שלי היו חלק מהדור שעיצב את צורת החיים המהפכנית הזו.
את חדשי חיי הראשונים ביליתי בבית התינוקות, לאחר מכן עברתי לפעוטון, והמשכתי במסלול הרגיל – גן, בית ספר יסודי, תיכון…
כשסבא וסבתא שלי עלו לארץ ואיתם הרעיונות הסוציאליסטיים הגדולים בדבר שוויון בין בני האדם, הם האמינו בכל ליבם שיוכלו לעצב בארץ ישראל אדם חדש. המשפחה נתפסה בעיניהם כמעוז החברה המעמדית וכמקור לכל חוליי האדם, לפי מיטב המסורת הפסיכולוגית.
אותה חבורת צעירים שעזבו את משפחותיהם ונערו מעצמם את המסורת, האמינה שאם יפנו לחינוך ילדיהם את מיטב האנשים וישקיעו בכך את מיטב מאמציהם החומריים והרוחניים יוכלו לעצב אדם חדש אשר יחיה בשלום עם האידיאלים שלהם.

מובן שתקווה זו נתבדתה. כולנו, כל הילדים שהתחנכו בקיבוץ, בין אם היו דור ראשון לילדי הקיבוץ או אלה שנולדו לבני אותו הדור, כולנו גדלנו להיות אנשים. סתם אנשים רגילים. הדמויות שהשפיעו עלינו יותר מכל היו כמובן הורינו ולא המורים והמטפלות שבתקופות מסוימות בילו איתנו  יותר זמן מאשר ההורים.

 
שני ילדי הראשונים נולדו בקיבוץ. בתור אמא הרגשתי שלא נכון בשבילי ובשביל ילדי להיפרד בשלבים כל כך מוקדמים של הינקות וזאת היתה למעשה אחת הסיבות שהובילה את משפחתנו לחיות מחוץ לקיבוץ. כהורים הרגשנו שאנו רוצים לגדל את ילדינו בעצמנו ולגדול יחד אתם. תחושה זו הובילה אותנו בסופו של דבר להחזיר את כל הארבעה שכבר בקרו במוסדות חינוך הביתה.
לכאורה אנטיתזה של החינוך הקיבוצי. ובכל זאת מבחינות רבות אני חשה כמי שממשיכה את דרכם של הדורות הקודמים לי, ולאו דווקא כמורדת בהם.
 
מרדכי סגל – מהאבות המייסדים של החינוך הקיבוצי – כותב בספרו "מסות בחינוך" (הוצאת הקיבוץ המאוחד תשט"ו): "אם נחוץ לילדינו בית אחד, אשר יקיף את כל צידי חייהם, הרי שיש לבנותו בעיקר על פי תבניתה של מסגרת החינוך העתיקה לאין ערוך – על פי תבנית בית המשפחה… בית המשפחה – יותר ממוסדות החינוך של המדינה – היתה לו מטרת חינוך חיונית: פיתוח כל כוחותיו של הילד."
נראה לי שכל המחנכים בבית מזדהים עם הרעיון הזה, אלא שהם מאמינים שאין צורך לחקות את בית המשפחה על מנת ליצור מסגרת מתאימה לילדים, אלא להשתמש במסגרת הקיימת.
"מעלתו הראשונה של הבית" – אומר סגל "היא שאין הוא בנוי במיוחד לשם חינוך. מרוכז הוא מסביב לעניינים חיוניים אשר בדאגת קיום יום-יום, והילד נעשה מאליו שותף למפעלות הבית, לומד להכיר דרכי חיים ותגובות בני אדם."
סגל  מתיחס לנושא הגילאים השונים המרכיבים באופן טבעי את המשפחה: "אך מהו הקסם הרב של המשפחה, אם לא ההרמוניה המופלאה הזו של חיי גילים שונים בצוותא. מסב ועד יונק, הורים, אחים ואחיות? ומה יפה יותר מפעולת חינוך משותפת של אב ואם, עם תכונותיהם הסותרות ומשלימות זו את זו כאחד? ומשחק היחסים הנהדר בין אחים ואחיות!"
נדמה שאין דברי סנגוריה טובים מאלה לחינוך הביתי!
ועוד מדבר סגל על הטעות שבהפרדה בין תחומי חיים, וההתמקצעות אליה שואף בית הספר הרגיל אשר אינה מכוונת אל האדם/הילד השלם, אלא מתמקדת רק בפן אחד של אישיותו. סגל ממשיך ודן בהפרדתו של הילד מעולם המבוגרים, אשר מנתקת אותו מהחיים האמיתיים; על השוני העצום שבין ילד לילד, בין אדם לאדם, ועל נסיונם של בתי הספר הרגילים להוציא תחת ידם אדם בינוני, אשר לשם כך הם "מנמיכים את קומת האיש המוכשר ומותחים את המפגר באוזניו".
איני יכולה להסכים עם כל הרעיונות של החינוך הקיבוצי, ובראש ובראשונה עם המחשבה שיש להחליף את המשפחה בסביבה פחות טעונה מבחינה רגשית על מנת לשחרר את הילד מהעול הכבד המטילה עליו המשפחה.
אבל מעבר להסכמות הרחבות ולחילוקי הדעות העקרוניים, נדמה לי שהמסר העיקרי שעבר אלי מדור המהפכנים הוא שאין לקבל את אורחות חיינו כמובן מאליו. יש לחזור ולבדוק את ההתאמה של המסגרות הקיימות לנו ולילדינו, ואם יש צורך בכך, אפשר ורצוי לשנות אותם, ואפילו לעשות לשם כך "מהפכות".
"באופן טבעי" מס' 13  (גליון משותף עם עלון בית הספר הדמוקרטי בחדרה) ספטמבר 1997


 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s