סתם מילים: אתה בא?

– יוצאים לטיול.
– ….
– אתה בא?
אומרת אמא לבנה בן השלוש.

האם היא באמת שואלת אותו? האם באמת יש לו אפשרות בחירה? האם הוא יכול להשאר בבית אם הוא לא רוצה לבוא? האם זאת באמת שאלה?
התשובה היא לא. זאת לא שאלה. אין לו כאן אפשרות בחירה. הוא לא יכול להשאר לבד בבית. אמא קבעה, אמא החליטה ועכשיו הם יוצאים לטיול.

אני לא יודעת אם אמא רצתה לתת לבנה את ההרגשה שהוא בוחר במצב שבו למעשה אין לו אפשרות בחירה; או שהיא עדין לא ממש החליטה על התכניות להיום; או שככה היא רגילה לדבר. אבל הוא, מבולבל. מקבל מסר כפול. מצד אחד השאלה מזמינה אותו לבחור, ומצד שני תגובתה של אמא תבהיר לו עד מהרה שיש רק תשובה אחת נכונה לשאלה הזאת. הוא חייב לבוא.

עכשיו הוא כבר לא יודע מתי הוא באמת יכול לבחור ומתי אמא שואלת אותו שאלות שהיא לא מתכוונת אליהן. ובכל פעם הוא יצטרך לבדוק מחדש למה התכוונה אמא הפעם.

אמירה לא מדוייקת מצד הורה מזמינה את הבלבול של הילד, את הנסיון שלו בכל פעם מחדש לפענח את הכוונה מאחורי המילים. זהו אחד משורשי המאבק בינו ובין ההורים.
ההורים יקראו לזה עקשנות, חוסר משמעת, סרבנות, אי נכונות לשתף פעולה וכו' אבל למעשה זה לא הילד שלא משתף פעולה, עקשן, סרבן, זהו חוסר הדיוק שלהם שמבלבל את הילד.

– יוצאים לטיול
– …..
– (אמא מתכופפת אל בן. יוצרת איתו קשר עין.) בוא נשים את הפאזל במקום ונצא לטיול.
– ……
– (אמא אוספת את חלקי הפאזל, מזמינה את בן להצטרף) הולכים.

אוספים כובע, בקבוק מים ותיק קטן עם צידה לדרך ויוצאים מהבית.