השראה: כתיבה 3

[83] אפשר לכתוב רק דרך אי-כתיבה. כשהדברים באין מן הכוון ההפוך.
דודתי אדית יוצאת מן האדמה וחוזרת למטתה שבבית האבות. אורזל, אמי החורגת, הולכת אחורנית. כל מיני פרחים שנבלו משיבים לעצמם את עלי הכותרת.

מתוך: curriculum vitae מאת יואל הופמן

השראה: כתיבה 2

אם היומיום שלך נראה לך דל, אל תבוא אליו בטרוניה; האשם את עצמך, אמור לעצמך שאין אתה משורר דייך כדי לעורר את אוצרותיו לחיים. כי לגבי האדם היוצר אין עוני ואין מקום דל ואדיש. ואפילו היית בכלא שחומותיו היו מרחיקות מחושיך את כל הרעשים שבעולם – כלום לא היתה שמורה עמך עדיין ילדותך, הנכס המופלא והמלכותי הזה, בית־אוצר זה של הזכרונות? לשָם הפנה את שימת־לבך. נסה להוציא לאור את התחושות השקועות של העבר הרחוק הזה; אישיותך תתייצב, בדידותך תתרחב ותהפוך למעון אפוף־דמדומים ששאון הבריות חולף על־פניו מרחוק. ואם מתוך פנייה זו כלפי פנים, מתוך השתקעות זו אל תוך עולמך האישי עולים בתי שיר, כי־אז לא יעלה בדעתך לשאול את מי שיהיה אם טובים הם. גם לא תעשה כל ניסיון לעניין בבתי השיר האלה כתב־עת זה או אחר, שכן תראה בהם את קניינך היקר והטבעי, חלק מחייך, קול הבוקע מתוכם.

מתוך: "מכתבים למשורר צעיר" מאת ריינר מריה רילקה

השראה: כתיבה 1

כתיבה היא פעילות אתלטית. היא מגיעה מכל הגוף, מהברכיים והזרועות, מהכליות, הכבד,האצבעות, השיניים, הריאות, עמוד השדרה – כל האיברים וחלקי הגוף משתתפים בה יחד איתך, מרחפים בריכוז מעל הדף. וממש כמו כל סוג ספורט איר, היא דורשת תרגול. מאחרוי הכדורגל שאנחנו רואים בטלויזיה, השחקנים השקיעו מאות שעות לפני המשחק הגדול. שרירי הכתיבה אינם כה ניכרים לעין, אבל הם עוצמתיים באותה המידה: נחישות, תשומת לב, סקרנות, לב מלא תשוקה.

מתוך: "חבר ותיק ממרחקים" מאת נטלי גולדברג

סרט

כמו סרט שמוקרן על סרט שמוקרן על סרט. ככה מתגלה לנו המציאות תחת מעטה הסרטים שאנחנו מקרינים עליה.
מבעד לעומס הדימויים והצבעים והתנועות והמרקמים אנחנו מתקשים להבחין מה קורה, מה יש, מה עכשיו.
הרעיונות שלנו לגבי המציאות, הזכרונות שלנו, האמונות שמדריכות אותנו, כולם נדמים ממשיים כאמת לאמיתה, ומחבלים במיקוד שלנו, ביכולת הזהוי שלנו.
המציאות נדמית עמוסה, מסורבלת, כאובה, מבולבלת…
ומעבר לכל אלו קשה להבחין מה יש, מה קורה, מה עכשיו.

להמשיך לקרוא

סתם מילים: רגע

– אמא תסתכלי…
– רגע…
– אמא, אמא תסתכלי…
– רגע, רגע אחד…
– אמא, אמא, אמא…
– רגע, את לא רואה שאני באמצע משהו?

אז, לא. למען האמת היא לא רואה שאת באמצע משהו. היא מאד רוצה משהו עכשיו. וזה ממלא את כל עולמה ברגע זה. היא לא יכולה לראות אותך ואת עיסוקיך. וכשאת אומרת לה "רגע" היא לא מבינה כלום. למילה "רגע" אין שום מובן ברור בעבורה. מה זה רגע? אולי אפילו לא ברור לה שזה תיאור של זמן. ואם כן, כמה זמן… ומה זה בכלל זמן?

זמן הוא מושג מופשט. כדי להבין זמן היא זקוקה לנקודות ציון שיתחמו אותו. לפני השינה, אחרי ארוחת ערב, כשאגמור להכין את הסנדביץ'… בתוך מסגרת ברורה היא יכולה להתחיל להבין את המשמעות של זמן. אז הבקשה שלך תהיה יותר ברורה.

ויותר מזה – הצורך לדייק בדברייך יחייב אותך לשים לב למה שאת עושה. את תהי יותר מודעת למסגרת הזמן ותוכלי לפעול בדיוק כמו שהבטחת.

כשהתקשורת בינכן תהיה יותר ברורה שיתוף הפעולה יהיה יותר נעים ופשוט.

ועוד-
תשומת לב לפעולות של ולתכניות שלך, כבוד להחלטות שלך ולמעשים שלך, ייטיבו את התקשורת שלך עם עצמך ועם אנשים נוספים בחייך.

השראה: הופמן

לעיתים, דברי הסבר ופירוש, יותר משהם מקרבים אותנו, עשויים הם להרחיקנו מליבו של עניין ולסבך
עלינו את דעתינו. בני האדם נוהגים לנתק את עצמם מן הדברים. את החלל הנוצר בינם לבין הדברים הם ממלאים במושגים, בתיאוריות, בעקרונות ובאמונות. וכך אנו עוסקים תדיר בחיפוש הדברים המצויים איתנו מלכתחילה. כדי להבין אין אנו זקוקים לתחכום אלא לראייה צלולה ולשכל פשוט…

מתוך: "לאן נעלמו הקולות? סיפורי זן ושירי הייקו" מאת יואל הופמן

יומן הורות

פעם, כשאנשים חיו בשבט או בחברות מסורתיות, הם למדו את רב הדברים שהיו זקוקים להם בחיים באותה הדרך.

  •  שהיה בחברת "יודעים" – יודעים ללכת, יודעים לדבר, יודעות להיניק, יודעים לבשל, יודעים ללקט, יודעים לצוד, יודעים לנפח זכוכית, יודעים לצייר, יודעים לבנות בית…
  •  התבוננות ב"יודעים" – באנשים הולכים, מדברים, באמהות מיניקות, נושאות את התינוק, במגדלי אוכל, או אלה שתרים אחריו, בבעלי מקצוע, באנשים שמחים, כועסים, עצובים, נרגשים, ברגעי הצלחה, ברגעי כשלון…
  •  חיקוי – חיקוי חיקוי חיקוי, גם כשהוא נעשה "בכאילו" וגם כשהוא כבר נעשה "על אמת", חיקוי של דיבור, של תנועה, של ג'סטות, של פעולות, של מעשים…
  •  עזרה – עזרה להורים, בבישול, בטיפול בילדים, בניקוי הבית, עזרה לבעל מקצוע בתור נער שוליה…

 

להמשיך לקרוא

תודה

עוד פעם דיברנו על הוקרת תודה.

"על מה אתה יכול להודות לעצמך", אני שואלת.
"על זה אין מה להגיד תודה, זה מובן מאיליו", אתה אומר.

כן, כל אותם דברים שהם מובנים לך מאיליהם, כל אותם דברים שאתה עושה מבלי משים, בלי מאמץ, מתוך שמחה וחיבה, בקלות – פוגש את הזולת במאור פנים; מתקן על הדרך איזה חפץ שנשבר; מוצא פתרונות יצירתיים בקלות; זוכר היכן נמצא מה שהושאר אתמול וכרגע לא נודע מקומו; כל אלה ראויים לתודה, ואף יותר מכך – אלה הדברים שראויים להוקרת תודה יותר מכל.

כשאתה מודה על מה שבא לך בקלות, אתה מודה לנשגב ממך. מודה על מתנות שקיבלת בצורתן הטהורה ואתה יכול לברך בהן את סביבתך ללא כל מאמץ. בלדר שמפזר את הטוב בעולם בשמחה, באהבה, בקלות.

תודה

סתם מילים: אתה בא?

– יוצאים לטיול.
– ….
– אתה בא?
אומרת אמא לבנה בן השלוש.

האם היא באמת שואלת אותו? האם באמת יש לו אפשרות בחירה? האם הוא יכול להשאר בבית אם הוא לא רוצה לבוא? האם זאת באמת שאלה?
התשובה היא לא. זאת לא שאלה. אין לו כאן אפשרות בחירה. הוא לא יכול להשאר לבד בבית. אמא קבעה, אמא החליטה ועכשיו הם יוצאים לטיול.

להמשיך לקרוא

הערכה

 

אם נניח היינו הולכים למכולת לקנות חלב ולא היה שם חלב. מה היינו עושים?

אולי היינו מוותרים היום על החלב והולכים למחרת לראות אם כבר הגיע חלב. אבל חלב לא הגיע. מה היינו עושים? אולי מחכים עוד יום. אולי היה איזשהו עיכוב בהספקה. אז אולי מחר יהיה חלב.
ושוב אנחנו מגיעים למכולת ושוב אין חלב.

להמשיך לקרוא