ליל הסדר שלנו לא היה משפחתי. הוא תמיד נחגג ברוב עם באולם הספורט הקיבוצי. לכבודו קיבלנו את בגדי הקיץ החדשים. הלכנו למחסן ילדים, כל הבנות, ובחרנו בד לסארפן, הבגד לשבת ולחג. בדים משובצים, אולי מצמר, סקוטים כאלה, קצת יותר אדומים, או יותר כחולים. גם ירוק היה, משולב עם אדום או כחול. שרה התופרת בקול צרוד מסגריות היתה מודדת אורך, רחוב והיקף, ומזמינה אותנו למדידה הבאה. סרט המידה תלוי על הכתף, סיגריה בזווית הפה. תמיד תהינו איך אספה את שערה הארוך שמעולם לא ראינו אותו פזור כמו לחמניה עגולה שמונחת על ראשה. זה מסרק פלא, סיפרו לנו הילדים הגדולים.
לבושה בבגדי החג הקיציים הייתי הולכת לאולם הספורט וכבר מצטמררת מהאוויר הקר. והיו גם אבא ואמא וסבא וסבתא ועוד סבא, כולם לבושים חולצות חג לבנות. האולם היה ענק וצפוף. שולחנות שולחנות, ספסלים מסודרים בשורות ארוכות שבמשך השנה עמדו מקופלים ובליל הסדר נפתחו והעומדו לאורך השולחנות. אלו שלא נפתחו כראוי היו מתמוטטים במהלך הערב. מדי פעם היתה נשמעת חבטה ושלושה או ארבעה אנשים היו נעלמים אל מתחת לשולחן.
האחים הקטנים מתחת לגיל הגן לא הורשו להשתתף. היה צריך לשמור על שקט. כדי לשמוע את המקהלה, כדי לשמוע את הקריינים, כדי לשמוע את ילדי ה"מה נשתנה". היה צריך להשאר ערים, כדי להגיע לחד-גדיא. היה צריך לעבור בחינות של דיוק בצלילים, של עוצמת הקול. היה צריך לדייק בארמית ובהגוי הנכון ובנשימות במקום הנכון. ילדה אחת קטנה, על ספסל אחד בתוך אולם עצום "ואתה שונרא ואכלה לגדיא". ראשונה בתור. אחרונה בכל סבב. והמקהלה עונה מהבמה "דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא".
היתה התרגשות. היתה הרגשה של חגיגיות. יציאה מעבדות היום-יום אל תוך החרות של הטקס הקהילתי.
באופן אישי 