נעמה עושה במכנסיים


היא בת שנתיים. כבר גמולה מחיתולים, עושה פיפי וקקי בבית שימוש. פתאום היא חזרה לעשות במכנסיים ועל הרצפה.
–         נעמה ברגרסיה עם עניין הגמילה.
–         מה זאת אומרת?
–         היא כבר היתה עושה פיפי וקקי בסיר ופתאום עכשיו היא שוב עושה על הרצפה, במכנסיים.

להמשיך לקרוא

אחות חדשה


לאיתי נולדה אחות. זה קרה כבר לפני שנה וחצי. אבל אמא של איתי מרגישה שמשהו לא טוב קורה בינה לבין איתי, ונדמה לה שזה קשור ללידה של האחות.

–         מה את חושבת שעובר על איתי?
–         אני חושבת שהוא מקנא. מאז שהתינוקת נולדה אין לי כבר זמן רק עם איתי.
–         למה הוא מקנא? מה את חושבת שחסר לו?
–         אולי אהבה?
–         את יודעת, אני לא חושבת שהסיבה לקנאה היא מחסור באהבה. איתי הוא ילד אהוב, ויש לו אמא מסורה ביותר. אני עדה למאמצים הגדולים שאת עושה למען איתי, חושבת עליו, משקיעה את הזמן שלך, דואגת לו, משתדלת ככל יכולתך ליצור סביבה טובה ומעשירה בשבילו. נראה לך שלאיתי חסרה אהבה?
–         אני לא יודעת, אני מרגישה שאני אוהבת אותו אבל אולי הוא לא מרגיש את זה? אולי אני יותר כועסת, אולי פחות סבלנית. לפני שהתינוקת נולדה הוא היה כל עולמי, ועכשיו הוא צריך להתחלק בי עם תינוקת קטנה ומעצבנת. היא כל הזמן מפריעה לו לשחק, הורסת לו את הבניות שלו…
–         אני חושבת שהרבה פעמים הרגשת קנאה בעצם נובעת מתחושה של איום, איום על המקום שלנו. אולי איתי מפחד שהמקום שלו במשפחה נמצא בסכנה. או במילים אחרות – הוא איבד את הבטחון שלו באהבה שלך, לא את האהבה שלך.
–         יכול להיות…
–         אז בואי נשאר רגע עם המלה "בטחון". כשאיתי ירגיש בטחון במקום שלו הוא ירגיש בטוח בעצמו והוא גם ירגיש בטוח באהבה שלך כלפיו. הרי את באמת אוהבת אותו כל-כך. אז מה יכול לעזור לו להרגיש בטוח לפי דעתך?
–         … אני באמת לא יודעת. איך אני יכולה לדעת דבר כזה?
–         בעצם מה שאנחנו עושות כן זה לשער השערות. אנחנו לא יכולות לדעת בוודאות מה איתי מרגיש ולמה הוא זקוק, אבל אנחנו כן יכולות לנסות להבין את זה. עולה לך משהו בקשר לאיתי?
–         … … לא, אין לי שום רעיון.
–         אז בואי ננסה מכיוון אחר. לפעמים כדי להבין מה עובר על מישהו אחר אנחנו יכולים להסתכל על עצמינו ולראות איך זה קורה אצלינו. סביר להניח שיש הרבה מאד דמיון בין אנשים ולכן יש סיכוי שמה שקורה אצלינו קורה גם אצל האחר. אז מה יכול לעזור לך להרגיש יותר בטחון? או מה יכול לעזור לך להרגיש בטחון, נניח בקשר הזוגי שלך?
–         אם ארגיש אהובה אוכל להרגיש יותר בטוחה.
–         אז כדי להרגיש יותר בטוחה את תלויה באהבה, או בגילויי האהבה של בן הזוג שלך?
–         כן, אם הוא יאהב אותי ויַראה את זה אני אוכל להיות בטוחה.
–         יכול להיות שיש עם זה בעיה. כי בעצם את תלויה במשהו חיצוני לך כדי להרגיש בטוחה במקום שלך ונאהבת.
–         נכון, ברור, זה יכול להיות אחרת?
–         אולי כן, אולי אם תאהבי את עצמך, תסמכי על עצמך ותדעי שיש לך כלים להתמודד עם כל מיני אתגרים בחיים לא תהי תלויה באהבה של מישהו אחר, גם לא באהבה של בן-זוגך?
–         אממממ, זה מעניין, אז את אומרת שאני יכולה להרגיש טוב גם בלי קשר לאהבה של בן הזוג שלי?
–         יכול להיות שכן… מה את יכולה ללמוד מזה על איתי?
–         אז אולי מה שיכול לעזור לאיתי זה בכלל לא עוד אהבה ועוד פינוק, אלא דווקא משהו הפוך – אולי יותר הרגשה שאני סומכת עליו שהוא יכול להתמודד עם האתגר הזה של התינוקת.
–         כן, אולי כך הוא יכול ללמוד לסמוך על הכוחות שלו, ואז אולי גם להיות פחות תלוי במצבי הרוח שלך, או בזמן הפנוי שלך…
–         אבל הוא נורא קטן, איך הוא יכול להרגיש בטוח כשאני עוזבת אותו לטובת אחותו הקטנה?
–         הנה את מגלה שאת לא סומכת עליו שהוא יכול להתמודד עם המציאות החדשה. זה המסר שאת מעבירה לו בכל פעם שאת מרחמת עליו. וכך הוא מקבל את זה. הוא חושב שאין לו כוחות להתמודד עם המציאות החדשה. אבל, את יודעת, אפשר לחשוב על זה באופן הפוך: את לא עוזבת אותו לטובת התינוקת, את מפנה לו מקום להביא לידי ביטוי את היכולות החדשות שלו בתור ילד גדול.
–         זה דיי הפוך ממה שאני מרגישה. אני כל הזמן חושבת שהוא רוצה לחזור להיות התינוק שלי ומרגישה לא בסדר שאני לא יכולה לאפשר לו את זה, ובעצם אולי מה שיכול לעזור לו זה דוקא להרגיש שהוא כבר יותר גדול ויותר יכול.
–         אולי. צריך לזכור שזה כוון ההתפתחות שלו. יותר יכולת, יותר עצמאות… אני מזכירה גם שאי אפשר לדעת בוודאות מה הוא מרגיש ומה יהיה נכון, אבל נראה לי ששווה לנסות. שווה לנסות דוקא לעודד אותו לעצמאות ולתחושה שהוא יכול. נסי אולי לחשוב בינך לבינך מה יכול לעזור לאיתי להרגיש יותר עצמאי, יותר בעל יכולת.
–         זה נשמע לי כיוון ממש מעניין. זה כל כך הפוך ממה שחיפשתי. אני ממש צריכה לשנות כיוון בחשיבה שלי על איתי…  אספר לך מה קורה עם זה…

לרוץ לכביש



         למה תמיד בסוף אני צריכה להחזיק לו את היד ולא לתת לו לרוץ במדרכה. למה הוא לא יכול פשוט לשמוע מה שאני אומרת לו?
         את צריכה להחזיק לו את היד כי חשוב לך שהוא לא ירוץ לכביש?
         כן, זה ממש מסוכן. לפעמים הוא עוצר ליד הכביש אבל לפעמים אני חוששת שהוא לא יעצור.
         את מפחדת שהוא ירוץ לכביש?
         אני לא בטוחה שהוא מבין את המשמעות של העניין הזה. אני לא בטוחה שהוא יודע באמת שהכביש מאד מסוכן.
         זאת אומרת שזה החשש שלך, זה לא החשש שלו, נכון?
         כן, אני חוששת, אני דואגת לו.
         אם כך, את צריכה לקחת על זה אחריות. הוא לא יכול לקחת את האחריות הזאת כי לא מבין את הסכנה הכרוכה בריצה אל הכביש.
         כן, אבל אז אני מחזיקה לו את היד והוא לא מרוצה.
         אז יש כאן שני דברים שחשובים לך. אחד לדאוג שהוא לא יפגע בכביש, והשני, שהוא יהיה מרוצה?
         כן, אני לא רוצה כל הזמן להיות איתו במאבק, בסוף תמיד אני מרגישה שאני הרעה בסיפור.
         את חושבת שזה לא בסדר כשאת מחזיקה אותו ביד ולא נותנת לו לרוץ לכביש?
         לא, אני בטוחה שזה בסדר. הוא באמת לא ממש מבין, הוא בסך הכל בן ארבע.
         אז למה את מרגישה שאת הרעה?
         כי הוא בוכה וכועס שהוא רוצה לרוץ ואני לא נותנת לו.
         את יודעת, מותר לו לכעוס, מותר לו להיות מאוכזב מזה שהוא לא יכול לרוץ. הוא בטח מאד אוהב לרוץ, במיוחד אחרי יום שלם בגן, והמרחב הזה ממש מזמין אותו לרוץ ופתאום את מונעת את זה ממנו. אז הוא מאוכזב, וכועס. הכעס שלו הוא לא המדד לאיכות ההורות שלך. מותר לו לכעוס גם כשאת אמא למופת שדואגת לחיי הבן שלה.
         את אומרת כאן משהו שהוא חדש בשבילי. אין קשר בין הכעס שלו לבין האיכות של האמהות שלי. אז אם הוא כועס זה לא אומר שאני לא בסדר?
         כן, נכון. זה מאד חשוב. מצב הרוח של הילד שלנו לא מעיד על טיב ההורות שלנו. אנחנו מאד מפחדים מהבעת מורת הרוח של הילד. נדמה לנו שהוא תמיד צריך להיות שמח, משתף פעולה, יצירתי. בעצם אנחנו מצפים ממנו למשהו בלתי אפשרי – להיות כל הזמן שמח וטוב לב. לא היינו רוצים שמישהו יצפה מאיתנו להיות כל הזמן שמחים.
         נכון, אותי זה שיגע שאבא שלי כל הזמן רצה שאני אהיה שמחה, וכשלא הייתי שמחה הוא היה מתחיל להצחיק אותי ובעצם מכריח אותי לחייך.
         כן. אז הכבוד הבסיסי לילד שלנו הוא מצד אחד מילוי התפקיד שלנו בתור הורים, בשמירה על חייו במקרה זה, וביחד עם זה גם היכולת לכבד את כל מצבי הרוח שלו. את כל הרגשות. גם אם הם קשים, וגם אם קשה לנו איתם. זה כמובן לא אומר שנסכים שהרגשות שלו ידריכו את מעשיו לפגיעה באחר, אבל זה כבר לפעם אחרת.
         אז איך אני יכולה להעביר את המסר הזה בצורה מכבדת?
         מה הצורך שלך?
         הצורך שלי הוא לשמור על החיים שלו.
         יפה. זה הצורך. יש כן תפקיד שלך בתור אמא שאת חייבת למלא. אין כאן עניין של בחירה. לכן את צריכה לקחת על זה אחריות. אם כך, קחי על זה אחריות, מראש, לא בסוף. כשאתם יוצאים מהגן את נותנת לו יד ואתם הולכים ביחד.
         אני מבינה…
         אבל יש עוד צד בסיפור הזה – בואי ננסה להבין מה הצורך שלו, ואיך אפשר לענות על הצורך שלו מבלי לסכן את חייו.
         אה, זה בעצם כבר קורה. בהמשך הדרך מהגן יש מקום בטוח שמסתובבים בו הרבה ילדים, שם הוא יכול לרוץ. אולי אני יכולה לתת לו לרוץ גם ביציאה מהגן. יש שם גן משחקים עם כל מיני מתקנים שם גם אפשר לרוץ.
         אז הנה, גם הצורך שלו מקבל מענה. אפשר להסב את תשומת לבו לכך.
דוגמא:
         אתה מאד אוהב לרוץ כשאנחנו יוצאים בצהרים מהגן?
         כן, זה כיף לרוץ.
         איזה יופי, אז כשאנחנו נצא היום מהגן אתה יכול לרוץ בגן המשחקים. אחר-כך כשנגיע לכביש אני אתן לך יד ואנחנו נלך ביחד. הכביש מאד מסוכן ואני צריכה לשמור עליך שלא תפגע.
         צריך לזכור, גם אם תדברי אליו בכבוד, תסבירי את הצורך שלך, תשתדלי לתת מענה על הצורך שלו, תנהגי בסבלנות, יתכן שהוא לא יהיה מרוצה. מותר לו. זאת זכותו. וביחד עם זה, זאת זכותך ואף חובתך לשמור על חייו, על פי מיטב הבנתך.