השראה: דאגה

כמה שאני מודאגת, אמרה בליבה קלמנטין, נשענת על אדן החלון. הגן השתזף בשמש.

אינני יודעת היכן נואל, ז'ואל וסיטרואן. בשעה זו אולי נפלו לתןך הבאר או אכלו פירות מורעלים, או חטפו חץ בעין אם איזה ילד משחק ברובה חיצים, נדבקו בשחפת אם איזה חידק של קוך נעמד בדרכם, או איבדו את הכרתם מכיוון ששאפו את ניחוחם של פרחים בשומים מדי, או נעקצו בידי עקרב, שהביא עימו סבו של אחד מילדי הכפר, חוקר טבע מהולל ששב לא מכבר ממדינת העקרבים, הידרדרו מעץ, או השתעשעו במים וטבעו, רצו מהר מידי ושברו רגל, ירדו בצוק ומעדו וריסקו את מיפרקתם, נשרטו בחוט תיל ישן ולקו בצפדת:

סתם מילים: רגע

– אמא תסתכלי…
– רגע…
– אמא, אמא תסתכלי…
– רגע, רגע אחד…
– אמא, אמא, אמא…
– רגע, את לא רואה שאני באמצע משהו?

אז, לא. למען האמת היא לא רואה שאת באמצע משהו. היא מאד רוצה משהו עכשיו. וזה ממלא את כל עולמה ברגע זה. היא לא יכולה לראות אותך ואת עיסוקיך. וכשאת אומרת לה "רגע" היא לא מבינה כלום. למילה "רגע" אין שום מובן ברור בעבורה. מה זה רגע? אולי אפילו לא ברור לה שזה תיאור של זמן. ואם כן, כמה זמן… ומה זה בכלל זמן?

זמן הוא מושג מופשט. כדי להבין זמן היא זקוקה לנקודות ציון שיתחמו אותו. לפני השינה, אחרי ארוחת ערב, כשאגמור להכין את הסנדביץ'… בתוך מסגרת ברורה היא יכולה להתחיל להבין את המשמעות של זמן. אז הבקשה שלך תהיה יותר ברורה.

ויותר מזה – הצורך לדייק בדברייך יחייב אותך לשים לב למה שאת עושה. את תהי יותר מודעת למסגרת הזמן ותוכלי לפעול בדיוק כמו שהבטחת.

כשהתקשורת בינכן תהיה יותר ברורה שיתוף הפעולה יהיה יותר נעים ופשוט.

ועוד-
תשומת לב לפעולות של ולתכניות שלך, כבוד להחלטות שלך ולמעשים שלך, ייטיבו את התקשורת שלך עם עצמך ועם אנשים נוספים בחייך.

סימן c ביד

כשהוא כועס הוא נעמד בתנוחה מאיימת מניף את אגרופו כאילו עוד רגע הוא מכה את מי שעומד מולו האופן בו הוא מכווץ את הגבות יוצר הבעה מאיימת. כך היא ספרה. קשה לי לראות את זה. כמה אלימות יש בו בילד שלי? למה הוא לא יודע להגיד מה שהוא רוצה? למה הוא לא יודע להסתדר עם ילדים אחרים בטוב? מה, כל כך רע לו? והיא ממשיכה לתאר את הרגעים והמצבים ובוחנת ומתארת כל תנועה שלו ויותר ויותר היא עצובה ומיואשת.

סתם מילים: אתה בא?

– יוצאים לטיול.
– ….
– אתה בא?
אומרת אמא לבנה בן השלוש.

האם היא באמת שואלת אותו? האם באמת יש לו אפשרות בחירה? האם הוא יכול להשאר בבית אם הוא לא רוצה לבוא? האם זאת באמת שאלה?
התשובה היא לא. זאת לא שאלה. אין לו כאן אפשרות בחירה. הוא לא יכול להשאר לבד בבית. אמא קבעה, אמא החליטה ועכשיו הם יוצאים לטיול.

קצר בתקשורת

–          היא בת שנתיים והיא כבר אומרת לי מטומטמת. עם הגדולה זה בחיים לא קרה, בגיל כל כך מוקדם?!

–          באיזה נסיבות זה קרה?

–          היא רצתה להסתובב עם אוכל בבית ולא הרשיתי לה. אמרתי לה לחזור לשולחן עם האוכל. אז היא אמרה לי מטומטמת. האמת, אני די בשוק. היא כל כך קטנה….

–          בואי ננסה להבין מה היא בעצם בטאה במילה הזאת. האם היא באמת חושבת שאת מטומטמת?

–          לא היא בכלל לא מבינה את המשמעות של המילה.

–          אז מה כן?

–          היא כעסה. לא הרשיתי לה לעשות משהו שהיא רצתה.

–          אהה, אז היא בעצם כעסה והמילה הזאת ביטאה את הכעס שלה.

–          כן, אני מניחה שכן.

בקשה, הוראה או: של מי האחריות

בהמשך ל לשתף פעולה

"אל תשפוך את המים",
"אל תזרוק את הכדור",
"אל תפזר את האוכל" ….

האם אלה בקשות שאני מבקשת מילדי?

לשתף פעולה

(רשימה ראשונה)

ילד נולד עם רצון לשתף פעולה. זה איננו אלטרואיזם, זאת איסטרטגיה הישרדותית. אם הוא ישתף פעולה עם המטפלים שלו הוא ישרוד, אם לא, לא. פשוט מאד.

ככל שהוא מתבגר הרצון שלו לשתף פעולה מתפתח מצורך השרדותי לבחירה מוסרית. כששיתוף הפעולה הוא הדדי, והילד חש כבוד בתוך הקשר עם ההורים או מטפלים אחרים, הוא יתחיל לראות את הזולת כאדם ולחוש אליו חמלה, אהבה וקרבה, לא רק כמי שתומך בהשרדות שלו, אלא כאדם נפרד ושלם. ראוי לכבוד, ראוי לדאגה, ראוי להתחשבות.

לא משנה למה

 

 

–          למה הוא חסר ביטחון?

–         לא יודעת. את יודעת?

–         אני לא בדיוק יודעת למה, אבל זה בטח בגללי.

–        כל מה שקורה לו זה בגללך?

בבקשה, אל תזרוק את הכדור

 

כשאנחנו מבקשים מפעוט בן שנה וחצי שאוחז בידו כדור לא לזרוק אותו, אנחנו מבקשים בקשה שהוא לא יכול להענות לה.

יכולת הבחירה שלו בנסיבות האלה מוגבלת ביותר. הכדור הנמצא בידו כמו מבקש להזרק אל על. אין בכוחו של הילד להמנע מהטלת הכדור לכוון התקרה, גם אם נסביר לו שבתוך הבית אסור לזרוק כדור כי אפשר לשבור משהו, או שהכדור מרעיש ומפריע לאבא לישון.

לקרוא סיפור

במאמרה בהארץ בודקת רונה מור את השאלה "אילו ספרים  יסייעו להתפתחות ילדיכם".

לשם כך היא מראיינת פסיכולוגית ורופאה הבקיאה בצרכיהם ההתפתחותיים של ילדים שקובעת מה כדאי להקריא לילדים, מה מתאים להם ומה מפתח במיוחד את יכולותיהם הקוגנטיביות. כדי לתמוך ברעיונותיה מביאה מחברת המאמר הוכחות ממחקרים שנערכו לאורך שנים על התפתחות האינטילגנציה של ילדים, על השפעת ספרים בילדות על מספר שנות הלימודים שלהם וכו'.

גישה זו העולה מן המאמר חוטאת פעמיים. בפעם הראשונה לילד ובפעם השניה לספרות. ואולי חטא זה אחד הוא.