השראה: חלחלה

"במבט לאחור [התהליך] נראה פשוט וברור, אך בשעה שחוויתי אותו היה קשה מאד להבחין בצדדיו השונים. אמנם את המחנק והגועל שעורר בי התהליך חשתי כבר אז באורח קיצוני למדי, אך לא הייתי מסוגל לתפוס ולארגן לעצמי את מרכיביו. בכל פעם שניסיתי לעשות – אה… בכל אותן שיחות בטלות ואין סופיות – נאלצתי להשתמש שוב ושוב באותם מושגים פוליטיים מיושנים, שלא התאימו כלל למצב הדברים הנוכחי וכיסו הכל במעין ערפל סמיך. כמה הזויות נראות השיחות האלה היום, כשקרעים ובדלים מתוכן עולים במקרה בזכרון! עד כמה חסרי אונים היינו אז מבחינה רוחנית, אנחנו והחינוך הבורגני המקיף שלנו, שעסק כולו בעבר! בדברים שלמדנו לא היה זכר למה שהתרחש מולנו. לכן היו ההסברים שלנו חסרי טעם כל-כך, נסיונותינו להצדיק את מה שקורה מטופשים כל-כך, ומבני החירום הרציונאליים שבעזרתם ביקשנו להיפטר מתחושת הזוועה שליוותה אותנו כל העת, שטחיים כל-כך! […] חלחלה אוחזת אותי כשאני חושב על כך היום.
וחוץ מזה, גם חיי היומיום הפריעו להבנה מלאה של המתרחש. חיי היומיום האלה נמשכו, כמובן, למרות שנעשו בהדרגה תמוהים ובלתי מציאותיים יותר ויותר, מגוכחים לחלוטין אל מול האירועים שברקע. המשכתי כמו קודם ללכת לבית-המשפט העליון. שם נמשכו הדיונים המשפטיים כאילו עוד יש להם משמעות […] המשכתי לטלפן לחברתי צ'רלי, הלכנו יחד לקולנוע, או ישבנו באחד הברים, שתינו קיאנטי, או הלכנו לרקוד. המשכתי לפגוש גם את חברי, לשוחח עם מכרי ולחגוג ימי-הולדת בחיק המשפחה, כמו תמיד. […] ואכן  עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא חיי היומיום האלה, שנמשכו באורח מכאני ואוטומטי, הם שעזרו למנוע התנגדות ממשית לזוועות."

אקטואליה: ציצית – פרשת "שלח לך"

א.
למה ציצית?

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת,
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ –
וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה
וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,
וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם,
אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. (במדבר טו לט)*

זהו השער שמזמין אותי להכנס לעומקה של הפרשה.

השראה: על רגשות וצרכים 5

נוּוַט היה נער אסיקמוסי בנו של יקוט ציד הדובים הגדול בכל בני שבטו. פעם אחת לאחר שנלחמו צידי השבט נגד הדב הלבן והרגוהו מצאו את נווט מתחבא באוהל עם התינוקות.

וכך כתוב:

ואולם על פי האמת לא גינה (אביו) את נווט על כך,- וגם יתר הציידים לא גינוהו.
הם חשבו כי אולי הרוח השומר על הנער, הוא ה"טונגק", אשר לפי אמונתם הוא משגיח עליו מיום הוולדו, רוח זה הוא אשר נבהל והניע את הנער לנוס מפני הדב – ואם כן מובן מאליו כי אין זו אשמתו של נווט. אולי הטונגק שלו הוא רוח של ארנבת לבנה, אשר דרכה לברוח מפני כל. ואם כן הדבר צר להם מאד על נווט, אם כי גם בזו לו בלבם; כי מה היא התועלת אשר יוכל נער זה להביא לשבטו, אם הרוח השומר עליו הוא בעל לב חרד עד כדי כך, שלא יתן לו לעסוק בציד ולעבוד עבודה הראויה לאיש?