החתול שרצה להיות איש

ספר נוער מאת: לויד אלכסנדר

ביער דאנסטון חיים בצוותא רב-המג סטפנוס וארייל החתול. רב-המג מעניק לחתול יכולת דיבור, כדי שיוכל לארח לו לחברה. אבל ארייל לא מסתפק בזה. הוא רוצה להיות איש.

מה זה להיות איש?

סטפנוס מונה בפני החתול את כל המגרעות של האנשים: “בוא ואספר לך על אנשים: הזאבים עדינים יותר מהם. האווזים חכמים יותר. לחמורים יש יותר הגיון מלהם". ועוד יותר מזה – כשסטפנוס הקוסם הגדול הגיע לעיר הקרובה וראה את חוסר האונים של האנשים הוא העניק להם מתנות. כשלימד אותם להכין מחרשות הם הכינו חרבות, כשלימד אותם לרקוח שיקויי מרפא מצמחים הם למדו להכין רעל, כשלימד אותם לגדל חיות משק, העבידו אותן בפרך. “היצורים האנוכיים האלה! לא איכפת להם משום דבר, גם לא זה מזה. לשמוח? הם שמחים רק כשהם מצליחים להשיג עוד זהב.” ארייל כמובן לא יודע מה זה זהב. את זה הוא ילמד בהמשך.

החתול ממשיך להתעקש, עד שלבסוף מתרצה סטפנוס והופך אותו לאיש, למשך יום אחד, שבסיומו הוא אמור לחזור אל אדונו.

ארייל, חתול בדמות אדם מגיע לעיר ופוגש את בני האדם דרך עיניו החתוליות. עם הגעתו לעיר הוא מגלה שהדרך אליה עוברת דרך שער אגרה, וכל הנכנס צריך לשלם כסף. לארייל אין כסף כמובן, ובוויכוחו עם השומר הוא מעכב קהל הגדול שרוצה להכנס לעיר. בשומעם את הוויכוח מתעוררים האנשים לעוול שנעשה להם ומתחילים להתקומם כנגד האגרה וכנגד ראש העיר הבליפז, שגזר את הגזרה על מנת להעביר את כספו של הציבור לכיסיו העמוקים. כדי לפזר את המהומה הזו מגיע רברבנטי, עוזרו הנאמן של הבליפז, שאחראי על מילוי תקנותיו של ראש העיר על ידי האזרחים.

מכאן ואילך נתקל ארייל בעוד ועוד עוולות של בעלי השררה – ראש העיר הבליפז ועוזרו רברבנטי, מול אזרחי העיר חסרי האונים. לאחר הרפתקאות ומכשולים, נחשפות כוונותיהם הנלוזות – העברת הפונדק לרשותו של ראש העיר החמדן, באמצעות נהול משפט מכור מראש, כליאת שווא של אזרחים, ועדויות שקר של עוזריו.

כשכוונותיו והתנהגותו של ראש העיר נחשפות והוא מתגונן: "אני רק מבצע את חובתי, וזה הכל. אני בסך הכל עובד צנוע בשירות הציבור ב – “

מבטו התמים של ארייל, ויכולותיו החתוליות אפשרו לו לזהות את העוול ואף לצאת נגדו, בעזרתם של אנשים אמיצים שהעזו לפעול בניגוד לתקנות. נקודת המבט החיצונית שלו יצרה פרספקטיבה שחושפת את הדיכוי, כמו שקרה עם משה, משחרר העבדים הגדול. ומשכך קרה התעוררו תושבי העיר. המהומה הגדולה שקמה בעיר הנתונה למשטר רודף הבצע והכוח של משרתי הציבור, מעירה הנהגה מקומית שמכוונת לניהול תקין והוגן של העיר.

ועדין, אחרי נצחון הטוב על החמדנות נשאלת השאלה מהו אדם? כשארייל חוזר לרב המג סטפנוס, נשאלת השאלה האם לאור העוולות שהאדם מחולל עדין כדאי להיות אדם?

במסעו להצלת בני העיר מגלה ארייל תכונות אנושיות נוספות – אהבה, נאמנות, אכפתיות, שיתוף פעולה ועזרה לזולת. הקוסם מציע לו לחזור לחייו השלווים במחיר של שיכחת קשת הרגשות האנושיים וארייל מבין שאי אפשר לקבל רק את הטובשבבני האדם ולוותר על הרע.

האם בסופו של הסיפור הוא יעדיף קיום חתולי או אנושי?

***

ואיני יכולה שלא לשאול היום –

מהן העיניים הנחוצות כדי להכיר בדיקטטורה מתהווה, שמתחזה למשבר בריאותי? עיני חתול? עיני אדם? ואולי עיני בן-מלך כשל משה?

האם בעוד זמן מה, כשתושלם הדיקטטורה, יוצא הספר הזה אל מחוץ לחוק, ביחד עם התורה ועוד ספרים שמדברים חירות?

ואולי כדאי למהר ולקרוא אותו לילדים שגדלים בימים אלה לתוך משטר דיכוי והפחדה כדי לזרוע בנפשם הגמישה זרעי חירות?

האורות כבים

ספר מאת: אריקה מאן

בהמשך ל"הרוח מסתחררת בסערה סביבנו"

אז סיימתי לקרוא את "האורות כבים".
ומסתבר שהמציאות הרבה יותר קשה ממה שנדמה היה לי (על כך בפוסט הקודם). כשקראתי כמה סיפורים מאמצע הספר התרשמתי מהאופן שאריקה מאן מערבבת בין מציאות לדמיון (בחלק מהסיפורים היא מצטטת מעיתונות התקופה וממסמכים רשמיים). אולי רציתי לקוות שפרנץ דגלמייר השוטר מהסיפור "לזכר גיבור" לא היה באמת. אמנם בסיפור הוא מתגלה כאדם מעורר השראה, אבל המציאות שסביבו, שבתוכה פעל היא מזוויעה, עדיף שהיתה בדויה. אז העדפתי לחשוב שאת הסיפור עצמו מאן מדמיינת – “שותלת" סיפור דמיוני בתוך מציאות ממשית של ציטוטים ממסמכים מהתקופה…

להמשיך לקרוא

הרוח מסתחררת בסערה סביבנו

"האורות כבים", מאת: אריקה מאן.

ההתגלגל לידי ספר זה בכוונה תחילה. אריקה מאן, "הבת של", מהגרת עם משפחתה המיוחסת – תומאס מאן, האב, אמה היהודיה ואחיה הסופר קלאוס מאן – לשוויץ, עם הכבדת ידו של המשטר הנאצי כבר בשנת 1933. בשנת 1937 הגרה המשפחה לארצות הברית. את הספר "האורות כבים" כתבה ממש לפני המלחמה. סיפורים קצרים, קטנים, דמיוניים, מתארים את הווי החיים בגרמניה תחת השלטון הנאצי, מלווים במסמכים רשמיים שהתפרסמו בתקופה זו תחת ממשלת הרייך, שנותנים תוקף ל"דמיון".

להמשיך לקרוא

חג המכשפה

מאת: עינת בדי

מה שאני הולכת לכתוב יהיה על עצמי – למה רציתי לקרוא "חג המכשפה", למה אני רוצה להגיד לכם: כדאי לכם גם.

אז ראשית, גילוי נאות : עינת היא חברה, וזאת סיבה מספיק טובה עבורי לקרוא את הספר. בדרך כלל כשאני מתחילה לקרוא ספר אני נדרכת, חושים מתחדדים – אני מחפשת רמזים דקים מן הדקים שיסמנו לי האם אמצא כאן משהו ממני או שהספר בכלל לא קשור. הפעם, ויתרתי על סוג העירנות הזאת. ידעתי שאת הספר הזה אקרא.

עכשיו, סיימתי לקרוא את הספר ופתחתי אותו שוב מהתחלה. זה קורה לי עם ספרים שקשה לי להפרד מהם – אחרי הסוף אני קוראת עוד פעם קצת מההתחלה, מין דרך להפרד בזמן שלי ולא בזמן של הסופר. ומיד הבנתי שגם אם לא הייתי מכירה את עינת הייתי נלכדת במעשה הכישוף של הספר הזה.

להמשיך לקרוא

"חומות סמויות מן העין"

(ספר מאת אינגבורג הכט, בתרגומה של אילנה המרמן שגם כתבה הקדמה מאלפת לספר)

ביציאה הראשונה שלי מסגר הקורונה לעיר המחוז הקרובה לביתי, החלטתי ללכת לבקר חברה שעובדת בסניף סטימצקי בקניון בעיר. לא התכוונתי לקנות דבר. שום ספר!

אלא מה, בכניסה לחנות היה רבוע גדול של שולחנות עמוסים בספרים פגומים, 20 ש"ח כל אחד. שבוע הספר. ולי, מזה זמן יש הסכם עם עצמי: אני לא קונה ספרים שאני לא יודעת מראש שאני רוצה לקנות. מן הסכם כזה שכאילו מקל עלי קצת קצת לעמוד בפיתוי. 20 ש"ח לספר…..

(תגידו: אז מאיפה שתדעי על ספרים שאת רוצה לקנות, ומה ההבדל בין לדעת עליהם מראש ובין לדעת עליהם עכשיו? לא יודעת…. אני גם לא ממש מכבדת את ההסכם שלי עם עצמי….)

בהתקרבי לשולחן צד את עיני ספר קטן מידות בעל שם מפתה: "חומות סמויות מן העין" מאת אינגבורג הכט. לא הכרתי את הספר, לא את המחברת, לא היתה שום עילה להוציאו מן הערמה… אבל משהו בשם משך אותי. אולי כי אני אוהבת את הספר "הערים הסמויות מעין" של קאלווינו, או אולי  הביטוי הזה הוא בכלל הרבה יותר קדום בביוגרפיית הקריאה שלי וזה הדהד לי את המשפט מ"הנסיך הקטן": “אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין”

להמשיך לקרוא