הרוח מסתחררת בסערה סביבנו

"האורות כבים", מאת: אריקה מאן.

ההתגלגל לידי ספר זה בכוונה תחילה. אריקה מאן, "הבת של", מהגרת עם משפחתה המיוחסת – תומאס מאן, האב, אמה היהודיה ואחיה הסופר קלאוס מאן – לשוויץ, עם הכבדת ידו של המשטר הנאצי כבר בשנת 1933. בשנת 1937 הגרה המשפחה לארצות הברית. את הספר "האורות כבים" כתבה ממש לפני המלחמה. סיפורים קצרים, קטנים, דמיוניים, מתארים את הווי החיים בגרמניה תחת השלטון הנאצי, מלווים במסמכים רשמיים שהתפרסמו בתקופה זו תחת ממשלת הרייך, שנותנים תוקף ל"דמיון".

עדין לא קראתי את כל הסיפורים. לא הצלחתי למצוא את השקט להתחיל את הספר מההתחלה ולקרוא ברצף סיפור אחר סיפור. אל הסיפור שאספר עכשיו הגעתי במקרה. פתחתי את הספר באקראי בעמוד שבו נכתבה ההוראה שהועברה למטות השונים בגרמניה שלפני אירועי "ליל הבדולח". מכיוון שכבר ידעתי שזהו ספר סיפורים ולא ספר היסטוריה עברה בי המחשבה שגם מסמך זה הוא דמיוני. קראתי שוב את המסמך הרשמי כדי לוודא שהבנתי מה שכתוב, לא יכולתי לדעת האם הוא חלק מהפיקציה. הוא כל כך דמיוני שאי אפשר לחשוב שהוא היה ונברא. רק בסופו של הסיפור כשחזרתי לתחילתו, גילה לי סימן קטן (שלא הבחנתי בו קודם) של הפניה להערה בסוף הספר, שמביאה את המקור של המסמך הזה.

אז הסיפור הוא על פרנץ דייגלמייר, שלא היה ולא נברא כמובן, מפקד הגסטפו בעיר. איש בתחילת שנות הארבעים לחייו, בעל משפחה חמה ואהובה. הוא נאמן למדינה, עוד מהימים שהיה חייל צעיר, גם "כשלא היה שבע רצון ממנה (מהמדינה), כשהמדינה נראתה בעיניו נטולת סמכות ותהילה ואפילו חסרת אמונה בעצמה.” הצטרפותו למפלגה הנאצית היתה המשך ישיר של נאמנותו למדינה – הובטח לו שיוקרתה האבודה של המדינה שכל כך אהב, תוחזר. אבל, האמצעים להחזרת יוקרתה של המדינה נראו קצת מוזרים לדייגלמייר – דרישה מכל המאמינים לסגוד למדינה למשל, או ביצוע עוולות חמורות כלפי היהודים שבעצם לא העסיקו אותו במיוחד, אבל הוא חשב שאולי יש הגיון כלשהו בצמצום השפעתם על המדינה.

בשלב הזה השתדל דייגלמייר לבצע את עבודתו נאמנה. ביצע את המוטל עליו אבל ניסה קצת לעגל פינות, להקל בעונשים, לאפשר לאסירים לקחת אוכל ובגדים למחנות המעצר, לחלק אישורי ביקורים לבני משפחותיהם. הוא לא חשב שהוא מפר את חוק המדינה. הוא ביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר בחמלה ככל שניתן.

עד לרגע בו קיבל את ההוראה שהיתה ונבראה, ונתקבלה במטה הגסטאפו ב-10 בנובמבר 1938: “בתשובה לשאלות חוזרות ונשנות שהציגה המשטרה בטלפון למטה הגסטפו, מופצת בטלפון ההנחיה הבאה: יש לעצור גברים יהודים אמידים ובעלי השפעה, אזרחים גרמנים, בגיל לא מבוגר מידי, שנראים בריאים. כמו כן, ברשת הטלפונית מתפרסמות מטעם המטות הנ"ל הנחייות ברורות, התובעות סודיות מוחלטת, להרוס כליל רכוש של יהודים בעלי אזרחות גרמנית. המשטרה מתבקשת לא להתערב במקרים אלה. שריפת ביניינים מותרת רק במקרים שאין סכנה של התפשטות האש, ולכן אין לבצע אותה בשטח העיר. יש לעצור בסך הכל כ-500 יהודים.”

זה כבר היה יותר מידי בשבילו. בפעם הראשונה בחייו עלתה בראשו האפשרות להתנגד בפועל לפקודות הממשלה. הוא התייסר בתוכו, שקל את ההשלכות למעשה ההתנגדות, את הסכנה הנשקפת לחייו, את ההשפעה על משפחתו האהובה. לאחר שעות ארוכות קיבל החלטה "כן, בעיקר למען גרמניה אני חייב למנוע את התועבה הזאת".

פרנץ דייגלמייר, עבר בתאי הטלפונים השונים בעיר כדי לטלפן בסתר לכל היהודים שנכללו ברשימת המעצר והפציר בהם לברוח מיד מהעיר, תוך הבטחה להגיש עזרה לבצוע המשימה. הוא לא הצליח לדבר עם ד"ר וולף שלא היה ולא נברא, לכן החליט ללכת אליו הביתה. ד"ר וולף ביטל את דבריו של מפקד הגסטפו. ד"ר וולף האמין במדינה. הוא הרי חף מכל פשע, למה שהמדינה תתנקל לו? פרנץ התחנן מעומק לבו. ד"ר וולף נשאר איתן בדעתו. הוא האמין במדינה.

פרנץ דייגלמייר, מפקד הגסטפו בעיר הצליח למנוע הרבה מהנזק שתוכנן על ידי השלטון באמצעות החולייה למניעת התפרעויות. אלה לא הצליחו אמנם למנוע את כל ההתפרעויות. חנויות נשרפו, בית הכנסת לא היה קיים עוד, אבל האנשים לפחות ניצלו.

לא כן, ד"ר וולף, הוא נלקח למחנה עובדה ומת שם תוך עינויים קשים.

ב-12 לנובמבר נקרא פרנץ דייגלמייר לברור בחדר 10 בגסטפו. שם מתבררים מקרים של בגידה במולדת. הוא נפרד בחיפזון ממשפחתו וברח. עבר את הגבול למדינה דמוקרטית שכנה (שהייתה ונבראה?), בתקוה שיקבל מעמד של אסיר פוליטי. הוא נתפס ונעצר. אנשי ועד הפליטים היהודיים שחלקם ניצלו על-ידו וברחו לאותה מדינה שכנה, ניסו לעשות כל שביכולתם כדי לשחרר את מושיעם מן המעצר ומסכנת הסגרתו לגרמניה, כפי שתבעו הגרמנים. מאמציהם לא הועילו. הוא הוסגר בתואנה שזה לחלוטין לא מקרה פוליטי, ולכן אין סיבה לתת לו מקלט כפליט פוליטי.

את מכתבו האחרון כתב לפליטה היהודיה שעסקה בנסיון להציל אותו, בתא המעצר במדינה הדמקורטית: “אני מבקש להודיע לכם במהירות האפשרית שהנורא מכל קרה. עוד מעט יבואו לקחת אותי, ובעוד כמה שעות יעבירו אותי בגבול לרשויות הגרמניות. מה יקרה לאחר מכן, אני לא יודע. פה נעשה הכל למען נוחותי, אבל סבלתי הרבה ברוח שעדיין מסתחררת בסערה סביבנו. לך ולבני משפחתך, ולכל אלה שהרעיפו עלי חיבה רבה כל כך, אני שולח בירכת פרידה ואיחולים לעתיד מאושר. אני שם את מבטחי באלוהים שהגן עלי עד כה.

שלך, במסירות

פרנץ דייגלמייר.”

הנה סיפור העלילה מתחילתה עד סופה. בדרך כלל כשעולה בי הדחף לכתוב על ספר כלשהו, עלילתו היא רק חלק אחד בתוך המכלול של הספר. הפעם היה דחוף לי לתאר את השתלשלות העניינים ואף לעשות "ספויילר" למי שיטרח ויקרא את הספר הזה, לפחות לסיפור הזה.

אבל אתם יודעים מה – גם אם תקראו את הסיפור הזה אחרי שכבר נודעה לכם עלילתו – לא תאמינו. לא תאמינו, כי אי אפשר להאמין למה שהתרחש בשנות השלושים בגרמניה הנאצית; לא תאמינו שממשלה מוציאה הוראות כאלה, הרי ממשלה פועלת לטובת אזרחי מדינתה; לא תאמינו שיש מי שחושב שהרג אנשים הוא פעולה ראויה (סיפור קטן בתחילת הסיפור שחסכתי מכם….); לא תאמינו שאפשר בקלות רבה לשכנע פלוגות צעירים לפעולות זדון איומות; לא תאמינו לציניות בה ממשל נוהג באזרחים; לא תאמינו שאנשים פשוטים צריכים לבחור בין חייהם לבין צו מצפונם, לא גיבורים, לא יחידי סגולה, אנשים מן השורה; ולא תאמינו שיש מי שלא הבין מה מתרחש, כמו ד"ר וולף שהיה לגמרי עיוור למציאות הדמיונית הזאת, שהרי בדיעבד הכל כל כך ברור. ולא תאמינו גם בשל כשרונה של מאן לערבב מציאות בדמיון כך שבכל רגע שואל הקורא את עצמו – זאת מציאות או חלום רע?

הספר נכתב לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. אינו נוגע בזוועות שמקוטלגות אצלינו כפועלו של המשטר הנאצי – השמדת המונים בחסות המדע והחוק. אבל התהליכים שהובילו למצב הקיצון החלו שנים לפני כן. אריקה מאן כמו עוד אחרים זיהתה אותם וניצלה, אבל רבים רבים אחרים כמו ד"ר וולף לא זיהו את התהליכים הללו ונפלו קורבן למכונת ההשמדה.

אפשר לקרוא את הספר הזה כספר בדיונות. אפשר לקרוא אותו כספר היסטוריה. ואפשר לקרוא אותו גם כתאור של המציאות היומיומית שלנו, בידיעה העמומה של העתיד הנכון לנו, בידיעה וודאית שגם היום, ממש בימים אלה הרוח מסתחררת בסערה סביבנו.

כך או כך, זהו ספר כתוב היטב. קולח, מותח ומזעזע את אמות הנפש.

"חומות סמויות מן העין"

(ספר מאת אינגבורג הכט, בתרגומה של אילנה המרמן שגם כתבה הקדמה מאלפת לספר)

ביציאה הראשונה שלי מסגר הקורונה לעיר המחוז הקרובה לביתי, החלטתי ללכת לבקר חברה שעובדת בסניף סטימצקי בקניון בעיר. לא התכוונתי לקנות דבר. שום ספר!

אלא מה, בכניסה לחנות היה רבוע גדול של שולחנות עמוסים בספרים פגומים, 20 ש"ח כל אחד. שבוע הספר. ולי, מזה זמן יש הסכם עם עצמי: אני לא קונה ספרים שאני לא יודעת מראש שאני רוצה לקנות. מן הסכם כזה שכאילו מקל עלי קצת קצת לעמוד בפיתוי. 20 ש"ח לספר…..

(תגידו: אז מאיפה שתדעי על ספרים שאת רוצה לקנות, ומה ההבדל בין לדעת עליהם מראש ובין לדעת עליהם עכשיו? לא יודעת…. אני גם לא ממש מכבדת את ההסכם שלי עם עצמי….)

בהתקרבי לשולחן צד את עיני ספר קטן מידות בעל שם מפתה: "חומות סמויות מן העין" מאת אינגבורג הכט. לא הכרתי את הספר, לא את המחברת, לא היתה שום עילה להוציאו מן הערמה… אבל משהו בשם משך אותי. אולי כי אני אוהבת את הספר "הערים הסמויות מעין" של קאלווינו, או אולי  הביטוי הזה הוא בכלל הרבה יותר קדום בביוגרפיית הקריאה שלי וזה הדהד לי את המשפט מ"הנסיך הקטן": “אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין”

להמשיך לקרוא

השראה: חלחלה


"במבט לאחור [התהליך] נראה פשוט וברור, אך בשעה שחוויתי אותו היה קשה מאד להבחין בצדדיו השונים. אמנם את המחנק והגועל שעורר בי התהליך חשתי כבר אז באורח קיצוני למדי, אך לא הייתי מסוגל לתפוס ולארגן לעצמי את מרכיביו. בכל פעם שניסיתי לעשות – אה… בכל אותן שיחות בטלות ואין סופיות – נאלצתי להשתמש שוב ושוב באותם מושגים פוליטיים מיושנים, שלא התאימו כלל למצב הדברים הנוכחי וכיסו הכל במעין ערפל סמיך. כמה הזויות נראות השיחות האלה היום, כשקרעים ובדלים מתוכן עולים במקרה בזכרון! עד כמה חסרי אונים היינו אז מבחינה רוחנית, אנחנו והחינוך הבורגני המקיף שלנו, שעסק כולו בעבר! בדברים שלמדנו לא היה זכר למה שהתרחש מולנו. לכן היו ההסברים שלנו חסרי טעם כל-כך, נסיונותינו להצדיק את מה שקורה מטופשים כל-כך, ומבני החירום הרציונאליים שבעזרתם ביקשנו להיפטר מתחושת הזוועה שליוותה אותנו כל העת, שטחיים כל-כך! […] חלחלה אוחזת אותי כשאני חושב על כך היום.
וחוץ מזה, גם חיי היומיום הפריעו להבנה מלאה של המתרחש. חיי היומיום האלה נמשכו, כמובן, למרות שנעשו בהדרגה תמוהים ובלתי מציאותיים יותר ויותר, מגוכחים לחלוטין אל מול האירועים שברקע. המשכתי כמו קודם ללכת לבית-המשפט העליון. שם נמשכו הדיונים המשפטיים כאילו עוד יש להם משמעות […] המשכתי לטלפן לחברתי צ'רלי, הלכנו יחד לקולנוע, או ישבנו באחד הברים, שתינו קיאנטי, או הלכנו לרקוד. המשכתי לפגוש גם את חברי, לשוחח עם מכרי ולחגוג ימי-הולדת בחיק המשפחה, כמו תמיד. […] ואכן  עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא חיי היומיום האלה, שנמשכו באורח מכאני ואוטומטי, הם שעזרו למנוע התנגדות ממשית לזוועות."
להמשיך לקרוא

השראה: על רגשות וצרכים 5

להוציא מקרים של אי-יכולת פתולוגית, ההידברות אפשרית ויש לקיימה:
זו דרך יעילה וקלה לתרום לשלוותו של הזולת ולשלווה שלך, מפני שהדממה, היעדר הסימנים, הם עצמם בבחינת אות, אך אות דו-משמעי ודו-משמעות מחוללת את אי-השקט ואת החשד. טעות היא לשלול את היכולת ליצור קשר: היא אפשרית תמיד. חטא הוא לשלול את ההידברות; ….

מתוך: "השוקעים והניצולים" מאת: פרימו לוי

השראה: על רגשות וצרכים 1

… ותקווה זו אכן היתה חלק מתקווה גדולה יותר, התקווה לעולם ישר וצודק, שקם באורח פלא מחדש על יסודותיו הטבעיים, לאחר נצח של תהפוכות, טעויות ופורענויות, לאחר זמן סבלותינו הארוך. זו היתה תקווה תמימיה, כמו כל התקוות שמתבססות על הבחנות חדות מדי בין רע לטוב, בין עבר לעתיד, אבל אנחנו חיינו ממנה. סדק ראשון זה ורבים אחרים, קטנים וגדולים, שהיו בלתי נמנעים ובאו לימים, היו לרבים מאיתנו מקור של כאב, מורגש יותר ככל שהיה בלתי צפוי יותר: כי אין חולמים במשך שנים, במשך עשרות שנים, על עולם טוב יותר מבלי לציירו בדמיון כמושלם.

מתוך "ההפוגה" מאת: פרימו לוי

השראה: אתי הילסום 3

אני קוראת את "השמים שבתוכי", על רקע יופיה של פריז ושכיות החמדה שהעיר מלאה בהן ואוצרות הרוח האנושית שמתקבצים אליה במחזוריות קבועה ואין סופית, ומרגישה את החיים הכפולים. את המעטה הדק שתחתיו מסתתרת אפלת ליבו של האדם.

"אלוהים, אני מביטה בעולמך בעינים פקוחות ואינני בורחת מהמציאות ואיני מחפשת לי מקלט בחלומות נעימים – אני סבורה שגם לצד המציאות האכזרית ביותר יש מקום לחלומות, – ואני ממשיכה להלל את הבריאה – למרות הכל!"

השראה: אתי הילסום 2

תערוכה במרכז פומפידו: מאטיס – זוגות וסדרות. הרבה פרחים. פרחים עומדים באגרטל על שולחן, פרחים מעטרים את ציפוי הספה, את מפת השולחן. פעם כשהייתי צעירה קניתי רפרודוקציות קטנות של חיתוכי עץ של מאטיס. עכשיו פריז מקבלת את פני עם תערוכה של מאטיס. להמשיך לקרוא