[83] אפשר לכתוב רק דרך אי-כתיבה. כשהדברים באין מן הכוון ההפוך.
דודתי אדית יוצאת מן האדמה וחוזרת למטתה שבבית האבות. אורזל, אמי החורגת, הולכת אחורנית. כל מיני פרחים שנבלו משיבים לעצמם את עלי הכותרת.
מתוך: curriculum vitae מאת יואל הופמן
[83] אפשר לכתוב רק דרך אי-כתיבה. כשהדברים באין מן הכוון ההפוך.
דודתי אדית יוצאת מן האדמה וחוזרת למטתה שבבית האבות. אורזל, אמי החורגת, הולכת אחורנית. כל מיני פרחים שנבלו משיבים לעצמם את עלי הכותרת.
מתוך: curriculum vitae מאת יואל הופמן
אם היומיום שלך נראה לך דל, אל תבוא אליו בטרוניה; האשם את עצמך, אמור לעצמך שאין אתה משורר דייך כדי לעורר את אוצרותיו לחיים. כי לגבי האדם היוצר אין עוני ואין מקום דל ואדיש. ואפילו היית בכלא שחומותיו היו מרחיקות מחושיך את כל הרעשים שבעולם – כלום לא היתה שמורה עמך עדיין ילדותך, הנכס המופלא והמלכותי הזה, בית־אוצר זה של הזכרונות? לשָם הפנה את שימת־לבך. נסה להוציא לאור את התחושות השקועות של העבר הרחוק הזה; אישיותך תתייצב, בדידותך תתרחב ותהפוך למעון אפוף־דמדומים ששאון הבריות חולף על־פניו מרחוק. ואם מתוך פנייה זו כלפי פנים, מתוך השתקעות זו אל תוך עולמך האישי עולים בתי שיר, כי־אז לא יעלה בדעתך לשאול את מי שיהיה אם טובים הם. גם לא תעשה כל ניסיון לעניין בבתי השיר האלה כתב־עת זה או אחר, שכן תראה בהם את קניינך היקר והטבעי, חלק מחייך, קול הבוקע מתוכם.
מתוך: "מכתבים למשורר צעיר" מאת ריינר מריה רילקה
כתיבה היא פעילות אתלטית. היא מגיעה מכל הגוף, מהברכיים והזרועות, מהכליות, הכבד,האצבעות, השיניים, הריאות, עמוד השדרה – כל האיברים וחלקי הגוף משתתפים בה יחד איתך, מרחפים בריכוז מעל הדף. וממש כמו כל סוג ספורט איר, היא דורשת תרגול. מאחרוי הכדורגל שאנחנו רואים בטלויזיה, השחקנים השקיעו מאות שעות לפני המשחק הגדול. שרירי הכתיבה אינם כה ניכרים לעין, אבל הם עוצמתיים באותה המידה: נחישות, תשומת לב, סקרנות, לב מלא תשוקה.
מתוך: "חבר ותיק ממרחקים" מאת נטלי גולדברג
בואו לסדנת יום שבה נתַרגל תנועה (בהשראת פלדנקרייז), קריאה (בטקסט ספרותי) וכתיבה (תנועת המלים על הדף).
במהלך היום נשים לב לקשר בין מלים וגוף, בין תנועה והרפיה, קריאה וכתיבה, ומתוך כך נייצר לנו כלים חדשים להקשבה פנימה והחוצה ולטיפול בעצמנו ובזולת.
מתי: 20 באוקטובר 2019 (ערב חג שני), בין השעות 9:00-15:00.
איפה: בכליל.
כמה: 300 ₪ לכל הסדנה, כולל כיבוד וארוחת צהריים צמחונית.
מספר המשתתפים המרבי: עשרה.
מי אנחנו: אורנה שפרון (מלווה אנשים, נשים, זוגות ומשפחות בתקופות משבר ושינוי) וגלית ראב"ד (סופרת ילדים, מלווה בתהליכי כתיבה, קוראת, כותבת)
להרשמה ולפרטים נוספים: גלית: 054-5371474, אורנה: 053-5269076
אבינעם רכס הוא פרופ' בדימוס לנוירולוגיה ב"הדסה" ויו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית בישראל. במאמרו בהארץ האם רופאים מתנגדי חיסונים זכאים לחופש ביטוי? הוא שואל האם יש לפגוע בזכות לחופש ביטוי כדי להגן על הציבור מפני שוחרי רעתו – הרופאים שמתנגדים לתכנית החיסונים הרשמית ובנוסף לכל הם גם הומיאופטים. אבוי! עד כדי כך מסוכנת מגפת "החצבת האלימה" המשתוללת בארץ שיש להגביל בשלה את חופש הביטוי של אזרחים ואת זכויות החולה של הילדים.
בהמשך ל בקשה: חיבוק, חלק ראשון
ג.
מה שלומך? מה היה השבוע? השבוע זה סיפור מעניין. חזרתי הביתה מאד רגועה. מלאה באהבה. היתה לי הרגשה שאני יכולה להחזיק מערכת יחסים. ואני לא מבינה בדיוק מה קרה, אבל הוא פתאום התחיל ליזום מגע גופני. לחבק, לשבת קרוב וללטף אותי. ומה היה הכי מוזר בזה, שפתאום התחלתי לחשוד בו, שאולי הוא מסתיר ממני משהו, כמו הסיפור הזה על הבן זוג שמביא פרחים כדי להסתיר את הבגידה שלו.
בהמשך לבקשה: חיבוק, חלק ראשון
ב.
בפגישה הבאה היא מספרת שדווקא יותר טוב ביניהם. אבל היה אירוע אחד שהיא אפילו מתביישת לספר עליו. היא שוב בקשה חיבוק, שוב הוא סירב והיא התפוצצה. אבל ממש. פשוט לא יכולתי לעצור בעצמי היא אומרת. הרגשתי את כל הגוף שלי רועד, אמנם לא התחננתי לפניו כמו פעם אבל התחלתי להסתובב בבית בעצבנות, המשכתי לעשות כל מה שהייתי צריכה לעשות, אבל אני בטוחה שהוא שמע טוב מאד כמה אני כועסת. רק מהרעש שעשיתי בזמן שטיפת הכלים וסידור השולחן אחרי ארוחת הערב. איך זה יכול להיות שאני כבר יודעת שאני רק מבקשת ומותר לו להסכים או לא, ואני ככה מתנהגת. אני מפחדת שהוא יעזוב אותי, שכבר לא יהיה לו כוח בשבילי.
א.
היא מבקשת חיבוק. הוא לא רוצה להתחבק. היא מפצירה בו עד שנעתר אבל אז מרגישה את הטעם החמצמץ הזה שהיא כבר מכירה, הוא עושה לה טובה. היא מרפה לרגע בין זרועותיו ומיד מרגישה את הנוקשות של גופו שרוצה להשתחרר מהעול הזה.
מה לעשות היא שואלת? זה הוא? זה אני? זה אני שלא יודעת לתחזק זוגיות? אני כל כך רוצה שהוא ירצה בי, ירצה אותי, יתגעגע אלי, כמו שאני רוצה אותו.
שלום אורנה,
קרה לי משהו נורא לפני שבועיים.
בהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא כל כך נורא אבל אני לא מצליחה להרגע. אני הולכת לישון וחושבת על זה וקמה בבוקר וחושבת על זה ומיניקה אותה וחושבת על זה.
קשה לי לשתף אותך. אני חוששת ממה שתחשבי עלי אחרי שאספר מה שקרה. אבל יותר קשה לי לשמור את זה לעצמי אז אני לוקחת אויר ו….
הלימוד, הארגון, צריך להיות כך שהוא מאפשר לדברים שיש בתוך המערכת, שרק מתוך הרגל מופרעים מלעבוד, לחזור להתבטא בחיים. הלימוד נועד לאפשר לאדם לגלות את כל יכולתו. זה כל מה שאפשר לעשות. אבל לרצות להיות אחרת מאשר האדם, כשהוא עושה לעצמו מסגרת ורוצה להכריח את עצמו להכניס את הגוף לתוך המסגרת הזו, זה לא עושה כלום. אפשר להתעמל כך כל החיים עם מפח נפש.
אפשר רק למצוא את מה שיש ולאפשר לו להופיע. ובשביל זה צריך שקט. ולא החלטה – אני מוכרח להגיע ודוחף ומושך ודוחף ומושך… זה רק מפריע. זה מותח ומושך דוקא במקומות שלא צריכים להמתח.
רק כשעושים לאט לאט ומקשיבים איפה אפשר לשפר, לארגן, אז זה מתארך בדרך כזו שזה ניכר בכל דבר. כשעושים בתנאים של קושי זה נקרא ללמוד מתוך כפיה. מי לומד דבר כזה? אם לומדים אותו זה נזק לגוף ולא תועלת.
כל מה שלומדים, לומדים לאט ובלי דחיפה. כל מה שיודעים טוב זה כך. כל מה שלומדים תוך כפיה, תוך הכרח, תוך כאב, אלה דברים ששוכחים ואף פעם לא עושים את זה מתוך הנאה. זה לא תורם כלום.
מתוך: שיעור פלדנקרייז בהדרכת משה פלדנקרייז