בהמשך ל בקשה: חיבוק, חלק ראשון
ג.
מה שלומך? מה היה השבוע? השבוע זה סיפור מעניין. חזרתי הביתה מאד רגועה. מלאה באהבה. היתה לי הרגשה שאני יכולה להחזיק מערכת יחסים. ואני לא מבינה בדיוק מה קרה, אבל הוא פתאום התחיל ליזום מגע גופני. לחבק, לשבת קרוב וללטף אותי. ומה היה הכי מוזר בזה, שפתאום התחלתי לחשוד בו, שאולי הוא מסתיר ממני משהו, כמו הסיפור הזה על הבן זוג שמביא פרחים כדי להסתיר את הבגידה שלו.
בהמשך לבקשה: חיבוק, חלק ראשון
ב.
בפגישה הבאה היא מספרת שדווקא יותר טוב ביניהם. אבל היה אירוע אחד שהיא אפילו מתביישת לספר עליו. היא שוב בקשה חיבוק, שוב הוא סירב והיא התפוצצה. אבל ממש. פשוט לא יכולתי לעצור בעצמי היא אומרת. הרגשתי את כל הגוף שלי רועד, אמנם לא התחננתי לפניו כמו פעם אבל התחלתי להסתובב בבית בעצבנות, המשכתי לעשות כל מה שהייתי צריכה לעשות, אבל אני בטוחה שהוא שמע טוב מאד כמה אני כועסת. רק מהרעש שעשיתי בזמן שטיפת הכלים וסידור השולחן אחרי ארוחת הערב. איך זה יכול להיות שאני כבר יודעת שאני רק מבקשת ומותר לו להסכים או לא, ואני ככה מתנהגת. אני מפחדת שהוא יעזוב אותי, שכבר לא יהיה לו כוח בשבילי.
א.
היא מבקשת חיבוק. הוא לא רוצה להתחבק. היא מפצירה בו עד שנעתר אבל אז מרגישה את הטעם החמצמץ הזה שהיא כבר מכירה, הוא עושה לה טובה. היא מרפה לרגע בין זרועותיו ומיד מרגישה את הנוקשות של גופו שרוצה להשתחרר מהעול הזה.
מה לעשות היא שואלת? זה הוא? זה אני? זה אני שלא יודעת לתחזק זוגיות? אני כל כך רוצה שהוא ירצה בי, ירצה אותי, יתגעגע אלי, כמו שאני רוצה אותו.
היא מדברת איתי בטלפון. מספרת שרבו.
מספרת את קורותיהם באותו היום ומאריכה בדבריה. פורטת את אירועי הסכסוך לפרטי פרטים:
"ואז הוא עשה ככה ואני אמרתי לו ככה והוא אמר לי ככה. ובכלל הוא כזה וכזה וכזה. ומה הוא בכלל חושב לעצמו. איך הוא יכול להתנהג ככה…. הוא אמור לעשות את זה והוא בכלל לא רואה את עצמו, אני אראה לו מה זה…. אם לא אגיד לו מה דעתי ומה אני חושבת על כל מה שקורה הוא יחשוב שאני מסכימה עם ההתנהגות הזאת…. אני אף פעם לא מתנהגת ככה…. וגם אם כן, לפחות אני לוקחת אחריות…..
– מה עשית, אתה לא רואה שהוא נפל. אתה אף פעם לא נזהר.
– לא נכון אמא. אני נזהרתי, אבל הוא כל הזמן מפרק לי את הבניה שלי.
– כן, אבל את הצריך לשים לב אליו. הוא קטן. תראה מה עשית?! יורד לו דם…
מכל הרגשות, כעס הוא ככל הנראה הרגש הכי פוליטי: בלעדיו, קשה לחשוב על מהפכות, הפגנות ומחאה חברתית. אולם התרבות הפסיכולוגית שסביבנו אומרת לאנשים כעוסים שהכעס הוא בעיה אישית שלהם, שיש לו סיבה פסיכולוגית, שאפשר וצריך לטפל בו, שכישלון בהתמודדות איתו רק מוכיח את אוזלת היד של האדם הכועס.
באופן אישי 