השראה: חברות 3

ידידותיה של הרוזנת מירטו

מירטו, שהיא בעלת שאר-רוח, טובה ויפה, אך נוטה אחרי חיי החברה הגבוהה, מעדיפה על פני יתר חברותיה את פארתניס שהיא דוכסית והיא מבריקה ממנה. ואולם חביבה עליה חברתה של לאלאגה שמעמדה החברתי זהה לחלוטין לשלה, וכמו-כן אין היא אדישה מכל-וכל לקסמיה של קלאנתיס שמעמדה נחות ואין היא מתיימרת להשתייך לחוג הנוצץ. אך החברה שמירטו אינה יכולה ממש לשאתה היא דוריס. מעמדה של דוריס בחברה הוא נמוך במעט מזה של מירטו והיא מבקשת אחר חברתה של מירטו, שכשם שמירטו מבקשת אחר פארתניס, בשל הזוהר הרב משלה. אם אני מזכירים את ההעדפות הללו ואת האנטיפתיה הזאת של מירטו הרי זה כדי להצביע על-כך שהדוכסית פארתניס לא זו בלבד שהיא מזכה את מירטו בחסדים מסויימים אלא שהיא יכולה לאהוב אותה אהבה שאינה תתלויה בדבר; שלאלאגה גם היא אוהבת אותה אהבה שאינה תלויה בדבר ושבהיותן עמיתות שוות-מעמד הן זקוקות זו לזו; וכמו-כן שמירטו כשהיא מזכה בחיבה את קלאנתיס, חשה מתוך גאווה שהיא מסוגלת לחוסר-אינטרסנטיות, שהיא יכולה לחבב בכנות, להבין ולאהוב ושהיא עצמה אלגנטית די הצורך לא להיזקק לחברה אלגנטית.

מתוך "תענוגות וימים" מאת מרסל פרוסט

השראה: חברות 2

סיס […] התישבה על-יד אוּן על קצה המיטה. כל אחת מהן אחזה בפינה של המראה והרימה אותה נכחן, וכך ישבו בלי נוע, זו על יד זו, כמעט לחי אל לחי.

מה הן רואות?

עוד קודם שידעו מה הדבר היו שקועות לגמרי במראֶה.

ארבע עינים מלאות זהרורים ונהרה מאחורי ריסיהן ממלאות את המראה. שאלות מתמלטות ונחבאות. איני יודעת: ממך אלי, ממני אליך, וממני אליך בלבד – נכנסים למראה ויוצאים ממנה, ואין כל תשובה מה פשר הדבר, אין כל הסבר. השפתיים האדומות המשורבבות שלך, לא, שלי הן כמה הן דומות! והשיער העשוי בתסרוקת אחת, וזהרורים ונהרה. הלא אנחנו הן! הן על-כרחנו כך הדבר, כאילו מעולם אחר בא. התמונה מתחילה להבהב, והיא שטה לקצוות, מתקבצת, לא, אין היא מתקבצת. פה מחייך הוא. פה מעולם אחר. לא, אין זה פה, אין זה חיוך, אין איש יודע מה זה – אין אלה אלא ריסים פקוחים לרווחה מעל לזהרורים ולנהרה.

הן הניחו למראה לצנוח, והסתכלו זו בזו בפנים סמוקות, המומות.

זורחות הן זו כלפי זו, כאחת הן זו עם זו; רגע מופלא

מתוך: "ארמון הקרח" מאת טאריי וֶסוׂס

השראה: חברות 1

כשאמא שלי שמעה, שמכל האפשרויות להתנדבות לעזרה בחרתי דוקא "לאמץ" קשיש ולארח לו לחברה פעמיים בשבוע, היא אמרה רק "ומה?". ואתם, שעדין אינכם מכירים אותה, צריכים להבין שזה בעצם קיצור של המשפט הבא: "ומה חשבתם? במקום שימצא לו חברים בני גילו, במקום שישחק כדורגל ויעשה ספורט, במקום שיעזוב קצת את הספרים שלו ואת הארנב המעצבן שלו, במקום כל זה הוא הולך ומוצא לו חבר בן שבעים; ואני בטוחה שזה בשביל להרגיז אותי" זה הפירוש המלא, ללא קיצורים והשמטות של ה"ומה?" של אמא שלי; ותודו שהרבה יותר חסכוני לומר "ומה?"

מתוך: "דו קרב" מאת דוד גרוסמן

בקשה: חיבוק, חלק שלישי

בהמשך ל בקשה: חיבוק, חלק ראשון

בקשה: חיבוק, חלק שני

ג.
מה שלומך? מה היה השבוע? השבוע זה סיפור מעניין. חזרתי הביתה מאד רגועה. מלאה באהבה. היתה לי הרגשה שאני יכולה להחזיק מערכת יחסים. ואני לא מבינה בדיוק מה קרה, אבל הוא פתאום התחיל ליזום מגע גופני. לחבק, לשבת קרוב וללטף אותי. ומה היה הכי מוזר בזה, שפתאום התחלתי לחשוד בו, שאולי הוא מסתיר ממני משהו, כמו הסיפור הזה על הבן זוג שמביא פרחים כדי להסתיר את הבגידה שלו.

להמשיך לקרוא

בקשה: חיבוק, חלק שני

בהמשך לבקשה: חיבוק, חלק ראשון

ב.
בפגישה הבאה היא מספרת שדווקא יותר טוב ביניהם. אבל היה אירוע אחד שהיא אפילו מתביישת לספר עליו. היא שוב בקשה חיבוק, שוב הוא סירב והיא התפוצצה. אבל ממש. פשוט לא יכולתי לעצור בעצמי היא אומרת. הרגשתי את כל הגוף שלי רועד, אמנם לא התחננתי לפניו כמו פעם אבל התחלתי להסתובב בבית בעצבנות, המשכתי לעשות כל מה שהייתי צריכה לעשות, אבל אני בטוחה שהוא שמע טוב מאד כמה אני כועסת. רק מהרעש שעשיתי בזמן שטיפת הכלים וסידור השולחן אחרי ארוחת הערב. איך זה יכול להיות שאני כבר יודעת שאני רק מבקשת ומותר לו להסכים או לא, ואני ככה מתנהגת. אני מפחדת שהוא יעזוב אותי, שכבר לא יהיה לו כוח בשבילי.

להמשיך לקרוא

בקשה: חיבוק, חלק ראשון

א.
היא מבקשת חיבוק. הוא לא רוצה להתחבק. היא מפצירה בו עד שנעתר אבל אז מרגישה את הטעם החמצמץ הזה שהיא כבר מכירה, הוא עושה לה טובה. היא מרפה לרגע בין זרועותיו ומיד מרגישה את הנוקשות של גופו שרוצה להשתחרר מהעול הזה.

מה לעשות היא שואלת? זה הוא? זה אני? זה אני שלא יודעת לתחזק זוגיות? אני כל כך רוצה שהוא ירצה בי, ירצה אותי, יתגעגע אלי, כמו שאני רוצה אותו.

להמשיך לקרוא

בקשה – התבוננות פנימה

בהמשך לבקשה – התבוננות מקרוב

אמא מבקשת מבן עזרה. מטבע הדברים כשחיים ביחד מבקשים עזרה מהזולת. אבל אצלה הבקשות נענות לעיתים קרובות בהתעלמות, או יוצרות מאבק, או אווירה לא נעימה.

מה קורה במרחב הזה של הבקשה? למה לא יכולה להיות זרימה טבעית ונינוחה של בקשות והיענות לבקשות?

להמשיך לקרוא

בקשה – התבוננות מקרוב

אמא במטבח, מסדרת את הכלים במדיח, בדרכה להכין ארוחת ערב. בן נמצא בחדרו.
– בן
– …
– בן!!
– …
אמא נכנסת לחדר של בן. הוא עסוק בטלפון הנייד שלו.
– למה אתה לא עונה לי כשאני קוראת לך?
– מה את רוצה?
– למה אתה לא עונה לי? למה אני צריכה לקרוא לך אלף פעם עד שתענה לי
– הנה עניתי
– כן אבל למה אתה לא יכול לענות לי שאני קוראת לך?
– נו, מה את עכשיו רוצה לעשות לי שיחה? עכשיו עניתי! תגידי מה את רוצה.
– אני רוצה שתזרוק את הזבל
– בסדר
אמא חוזרת למטבח. ממשיכה להכין ארוחת ערב. כשהארוחה מוכנה היא קוראת לבן:

להמשיך לקרוא

סרט

כמו סרט שמוקרן על סרט שמוקרן על סרט. ככה מתגלה לנו המציאות תחת מעטה הסרטים שאנחנו מקרינים עליה.
מבעד לעומס הדימויים והצבעים והתנועות והמרקמים אנחנו מתקשים להבחין מה קורה, מה יש, מה עכשיו.
הרעיונות שלנו לגבי המציאות, הזכרונות שלנו, האמונות שמדריכות אותנו, כולם נדמים ממשיים כאמת לאמיתה, ומחבלים במיקוד שלנו, ביכולת הזהוי שלנו.
המציאות נדמית עמוסה, מסורבלת, כאובה, מבולבלת…
ומעבר לכל אלו קשה להבחין מה יש, מה קורה, מה עכשיו.

להמשיך לקרוא

את יכולה

זה בכוחות שלך.

נדמה לך שאת חלשה, נדמה לך שאת פסיבית, את מרגישה מאויימת, את מפחדת לעשות צעד, כי הוא חזק וגיבור וחכם, הוא יודע לדבר, יש לו יותר כוח, אולי יש לו נגישות לכסף שלך אין כי את לא מתפרנסת.

אבל זה כן בכוחות שלך.

להמשיך לקרוא