מחשבות על חירות 3

שוב פסח. שוב רעיון העבדות, שוב הכמיהה לחירות, שוב שרטוט קווי העבדות בנסיבות חיינו, שב חיפוש הדרך לחירות.
ראוי לו לרעיון זה של יציאה לחירות ללוות אותנו מדי שנה, הרי טעמה של החירות הוא טעמם של החיים. ובכל זאת בימי החול הארוכים, שוב ושוב אנחנו נופלים קורבן לרעיונות השיעבוד שבתוכנו. 
נדמה לנו שהחירות טמונה במילוי תשוקותינו, נדמה לנו שהיא טמונה בחופש ממחויבות, באפשרות הבחירה מכמה שיותר אפשרויות העומדות לרשותינו. להמשיך לקרוא

מחשבות על חרות 2


בביקורי האחרון בשוק, מול דוכן הירקות של רודה, אשר תמיד מקבל אותנו בפנים מאירות, עמדתי מאוכזבת מול ארגז המלפפונים. 

 "מה, זה המלפפונים שיש?" 

"אין לך מלפפונים בגינה?" שאל אותי חבר שלו שבא לעזור במכירות. "אני, למה לי ללכת שוק, אני מגדל לי כל מה שאני צריך בגינה שלי, כרפס יש לי וסלק וגזר וחסה, כל מה שאני צריך. אני לא צריך לקנות בשוק".
"איפה אתה מצליח לעשות כזאת גינה?"
"אה, אני גר כאן, בקרית שמונה, יש לי גינה כזאת קטנה…."
פעם כשסבא שלי הזמין אותי לראות איך הוא מגדל ירקות, חשבתי שאני אהיה חופשיה מהשעבוד הזה. לגדל ירקות? אני אקנה את הירקות שלי בכסף.
היום אני משועבדת לכימיקלים, ריסוסים וזיהום בשם החרות.

מחשבות על חירות 1

ליל הסדר שלנו לא היה משפחתי. הוא תמיד נחגג ברוב עם באולם הספורט הקיבוצי. לכבודו קיבלנו את בגדי הקיץ החדשים. הלכנו למחסן ילדים, כל הבנות, ובחרנו בד לסארפן, הבגד לשבת ולחג. בדים משובצים, אולי מצמר, סקוטים כאלה, קצת יותר אדומים, או יותר כחולים. גם ירוק היה, משולב עם אדום או כחול. שרה התופרת בקול צרוד מסגריות היתה מודדת אורך, רחוב והיקף, ומזמינה אותנו למדידה הבאה. סרט המידה תלוי על הכתף, סיגריה בזווית הפה. תמיד תהינו איך אספה את שערה הארוך שמעולם לא ראינו אותו פזור כמו לחמניה עגולה שמונחת על ראשה. זה מסרק פלא, סיפרו לנו הילדים הגדולים.
לבושה בבגדי החג הקיציים הייתי הולכת לאולם הספורט וכבר מצטמררת מהאוויר הקר. והיו גם אבא ואמא וסבא וסבתא ועוד סבא, כולם לבושים חולצות חג לבנות. האולם היה ענק וצפוף. שולחנות שולחנות, ספסלים מסודרים בשורות ארוכות שבמשך השנה עמדו מקופלים ובליל הסדר נפתחו והעומדו לאורך השולחנות. אלו שלא נפתחו כראוי היו מתמוטטים במהלך הערב. מדי פעם היתה נשמעת חבטה ושלושה או ארבעה אנשים היו נעלמים אל מתחת לשולחן.
האחים הקטנים מתחת לגיל הגן לא הורשו להשתתף. היה צריך לשמור על שקט. כדי לשמוע את המקהלה, כדי לשמוע את הקריינים, כדי לשמוע את ילדי ה"מה נשתנה". היה צריך להשאר ערים, כדי להגיע לחד-גדיא. היה צריך לעבור בחינות של דיוק בצלילים, של עוצמת הקול. היה צריך לדייק בארמית ובהגוי הנכון ובנשימות במקום הנכון. ילדה אחת קטנה, על ספסל אחד בתוך אולם עצום "ואתה שונרא ואכלה לגדיא". ראשונה בתור. אחרונה בכל סבב. והמקהלה עונה מהבמה "דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא".
היתה התרגשות. היתה הרגשה של חגיגיות. יציאה מעבדות היום-יום אל תוך החרות של הטקס הקהילתי.

הדרך לגהנום


 
א. הדרך לגהנום
רצופה כוונות טובות.
כן, לפעמים אנחנו יוצרים לעצמינו גהינום עלי אדמות במטרה להיטיב עם עצמינו או עם יקירינו.
אנחנו מתקיפים כדי לשמור על עצמינו;
מסתירים כדי לא לצער את הזולת;
מתחשבנים כדי שנוכל להיות שלמים עם עצמינו;
מתרחקים כדי לא להפגע;
מתכנסים כדי לא לפגוע.
כך, לכאורה,  מתוך אהבת עצמינו ואהבת הזולת אנחנו מייצרים גהינום.

השראה: בובר

גורל וחירות מאורסים זה לזה. אין פוגש את הגורל אלא מי שמגשים את החירות. במה שגיליתי את המעשה המכוון אלי, בתנועת החירות שלי, נגלה לי הרז; אולם רז זה מתגלה לי גם בכך, שאיני יכול להגשימו כך כפי שנתכוונתי, הוא מתגלה לי גם בהתנגדות. 
מי ששוכח את כל המסובב ומכריע מתוך מעמקים שלו, מי שמנער עצמו מכל קניין ומכל לבוש וקרב ערום בפני הרז, אליו, אל בן-החורין, מופיעה הדמות שכנגד של חירותו, הגורל. אין הגורל גבול לאותו אדם, השלמה היא לו; חירות וגורל נושקים זה לזה וקם המשמע; ובמשמע נראה הגורל שעיני הקפידה שלו נמלאו עכשיו אור, כמראה החסד בהדרו.
מתוך  "בסוד שיח" – אני ואתה, מאת: מרטין בובר

נקודת החרות

לפני שנים שמעתי בטלוויזיה ראיון עם איש הודי על מוסד הנישואין בהודו –
אצלכם, הוא אומר לכתבת המערבית, קודם אוהבים אחר-כך מתחתנים. אצלנו – קודם מתחתנים אחר כך אוהבים.
הוא מנסח שתי אפשרויות של בחירה באהבה.
נדמה שהחרות שלנו, אנשי המערב, גדולה יותר – אנחנו בוחרים את מי לאהוב.
אבל, אם נגביל את תחושת החרות שלנו רק לרגעים בהם מתאפשרת לנו בחירה נחוש אסירים של המציאות בכל פעם שאירוע כופה עצמו עלינו.
הילד הזה שנולד לנו הוא מציאות שנכפית עלינו, תגובה של חבר לסיפור שלנו הוא מציאות שנכפית, התנהגותו של שותף לחיים היא מציאות כפויה וגם חלילה אסון. במצבים הללו היכולת לאהוב את מה שקורה, את מי שנמצא, היא זו שמובילה אותנו לנקודת החרות.
ועוד מקרבת אותנו לנקודת החרות היא האהבה שאנחנו יכולים לחוש כלפי אותם רגעים בחיינו שנכפו עלינו מתוך החולשות שלנו – כן, אני כך מתוך חולשתי, וזאת היא בחירתי. כן, אני יכולה לאהוב למרות ולא בזכות.
להיות בת חרות בתוך מגבלותי כאדם.
בחירה בכל תנאי ובכל מצב,
אהבה ללא תנאי ובכל מצב.
חרות תמיד.

 

הפרד ומשול

תודה למ.
"הפרד ומשול "הוא מונח שמקורו בלטינית"divide et impera"-  לפיו ניתן להשיג ולשמור על עוצמתו של השולט על ידי פיצול העוצמה המצויה בידי האחרים לנתחים קטנים.
אבל אפשר אחרת –
הפרד: זהה את הגבולות שלך, היכן אתה מתחיל והיכן אתה נגמר, מה שייך לך ומה שייך לאחרים, מה ענינך ומה אינו ענינך. ואז –
ומשול: "ואתה תמשול בו" (בראשית ד ז'.)