על בריאות העם

אז יום העיון התבטל.
זאת השיטה – להתיש, לייאש. מי שהכוח בידו יכול להמשיך ולהמשיך, יכול להתעלם מהעובדות, להתעלם מהאנשים, מצורכיהם, מזכויותיהם, יכול להתעלם מעקרונות מוסר שכביכול לא חלים על מי שהכוח בידו.

אנשים מן השורה, שצריכים להמשיך לחיות, להתפרנס, לשלם חשבונות ולקנות אוכל, חושבים פעמיים על מה להילחם.

זה לא יהיה פוסט נחמד. אני כועסת, אני זועמת, אני מיואשת. תתכוננו.

מה שקורה עכשיו התחיל כבר מזמן. ולא, אני לא בתיאוריות קונספירציה, אני לא מבינה בקונספירציות. מסיבה כלשהי "בריאות העם" מעסיקה אותי שנים רבות. ובעיקר סוגיית האחריות והחירות בתוך שאלת הבריאות. והאחריות והחירות כבר שנים נלקחות מהעם במסווה של קידמה/ רצון טוב/ השקפת עולם עיוורת לגמרי לשלמות האדם/ כוח. וזה ממש לא מקרה שהמשבר הנוכחי מוצג כמשבר הריאותי.

להמשיך לקרוא

"חומות סמויות מן העין"

(ספר מאת אינגבורג הכט, בתרגומה של אילנה המרמן שגם כתבה הקדמה מאלפת לספר)

ביציאה הראשונה שלי מסגר הקורונה לעיר המחוז הקרובה לביתי, החלטתי ללכת לבקר חברה שעובדת בסניף סטימצקי בקניון בעיר. לא התכוונתי לקנות דבר. שום ספר!

אלא מה, בכניסה לחנות היה רבוע גדול של שולחנות עמוסים בספרים פגומים, 20 ש"ח כל אחד. שבוע הספר. ולי, מזה זמן יש הסכם עם עצמי: אני לא קונה ספרים שאני לא יודעת מראש שאני רוצה לקנות. מן הסכם כזה שכאילו מקל עלי קצת קצת לעמוד בפיתוי. 20 ש"ח לספר…..

(תגידו: אז מאיפה שתדעי על ספרים שאת רוצה לקנות, ומה ההבדל בין לדעת עליהם מראש ובין לדעת עליהם עכשיו? לא יודעת…. אני גם לא ממש מכבדת את ההסכם שלי עם עצמי….)

בהתקרבי לשולחן צד את עיני ספר קטן מידות בעל שם מפתה: "חומות סמויות מן העין" מאת אינגבורג הכט. לא הכרתי את הספר, לא את המחברת, לא היתה שום עילה להוציאו מן הערמה… אבל משהו בשם משך אותי. אולי כי אני אוהבת את הספר "הערים הסמויות מעין" של קאלווינו, או אולי  הביטוי הזה הוא בכלל הרבה יותר קדום בביוגרפיית הקריאה שלי וזה הדהד לי את המשפט מ"הנסיך הקטן": “אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין”

להמשיך לקרוא

חופש לבחור

לפני כשלושים שנה קראתי בידיעות אחרונות כתבה של יהודה אטלס שפגש משפחה שעושה באנגליה חינוך ביתי. היום קשה לי להאמין שהרעיון הזה היה כל כך מפתיע בשבילי. איך לא עלה בדעתי שילדים לא צריכים ללכת לבית ספר? איך זה לא עלה בדעתי שיש כאן אפשרות בחירה.

לפני כעשרים ושש שנים, לאחר לידת ביתי החמישית, שאלה אותי חברה למה אני נותנת לה חיסונים. באמת למה? שאלתי את עצמי. לפני כן לא עלה בדעתי לשאול את השאלה הזאת. לא עלה בדעתי שזה נתון לבחירתי. 

להמשיך לקרוא

השראה: חלחלה


"במבט לאחור [התהליך] נראה פשוט וברור, אך בשעה שחוויתי אותו היה קשה מאד להבחין בצדדיו השונים. אמנם את המחנק והגועל שעורר בי התהליך חשתי כבר אז באורח קיצוני למדי, אך לא הייתי מסוגל לתפוס ולארגן לעצמי את מרכיביו. בכל פעם שניסיתי לעשות – אה… בכל אותן שיחות בטלות ואין סופיות – נאלצתי להשתמש שוב ושוב באותם מושגים פוליטיים מיושנים, שלא התאימו כלל למצב הדברים הנוכחי וכיסו הכל במעין ערפל סמיך. כמה הזויות נראות השיחות האלה היום, כשקרעים ובדלים מתוכן עולים במקרה בזכרון! עד כמה חסרי אונים היינו אז מבחינה רוחנית, אנחנו והחינוך הבורגני המקיף שלנו, שעסק כולו בעבר! בדברים שלמדנו לא היה זכר למה שהתרחש מולנו. לכן היו ההסברים שלנו חסרי טעם כל-כך, נסיונותינו להצדיק את מה שקורה מטופשים כל-כך, ומבני החירום הרציונאליים שבעזרתם ביקשנו להיפטר מתחושת הזוועה שליוותה אותנו כל העת, שטחיים כל-כך! […] חלחלה אוחזת אותי כשאני חושב על כך היום.
וחוץ מזה, גם חיי היומיום הפריעו להבנה מלאה של המתרחש. חיי היומיום האלה נמשכו, כמובן, למרות שנעשו בהדרגה תמוהים ובלתי מציאותיים יותר ויותר, מגוכחים לחלוטין אל מול האירועים שברקע. המשכתי כמו קודם ללכת לבית-המשפט העליון. שם נמשכו הדיונים המשפטיים כאילו עוד יש להם משמעות […] המשכתי לטלפן לחברתי צ'רלי, הלכנו יחד לקולנוע, או ישבנו באחד הברים, שתינו קיאנטי, או הלכנו לרקוד. המשכתי לפגוש גם את חברי, לשוחח עם מכרי ולחגוג ימי-הולדת בחיק המשפחה, כמו תמיד. […] ואכן  עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא חיי היומיום האלה, שנמשכו באורח מכאני ואוטומטי, הם שעזרו למנוע התנגדות ממשית לזוועות."
להמשיך לקרוא

אקטואליה: ציצית – פרשת "שלח לך"

א.
למה ציצית?

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת,
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ –
וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה
וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,
וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם,
אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. (במדבר טו לט)*

זהו השער שמזמין אותי להכנס לעומקה של הפרשה.

להמשיך לקרוא

אפשר להאמין לרופאים?

אבינעם רכס הוא פרופ' בדימוס לנוירולוגיה ב"הדסה" ויו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית בישראל. במאמרו בהארץ האם רופאים מתנגדי חיסונים זכאים לחופש ביטוי? הוא שואל האם יש לפגוע בזכות לחופש ביטוי כדי להגן על הציבור מפני שוחרי רעתו – הרופאים שמתנגדים לתכנית החיסונים הרשמית ובנוסף לכל הם גם הומיאופטים. אבוי! עד כדי כך מסוכנת מגפת "החצבת האלימה" המשתוללת בארץ שיש להגביל בשלה את חופש הביטוי של אזרחים ואת זכויות החולה של הילדים.

להמשיך לקרוא

חג החרות

נראה שהכל התחיל במקרה. משה בכלל היה רועה את צאן יתרו ובמסעיו במדבר, במקרה, הגיע לקרבת הסנה. "וַיּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדול הַזֶּ ה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה." (שמות ג' ג')
ככה זה קורה גם אצלנו. זה מתחיל במקרה. אנחנו עושים משהו רואים משהו, שומעים משהו, קורה לנו משהו… ופתאום אנחנו רואים "מראה גדול" ומחליטים לסור ולראות מה קורה שם. ואז משהו מדבר ואומר לנו:

להמשיך לקרוא

את לא חייבת לתפוס את כל הכדורים

ל-ח.



ככה התרגלת. מאז שאת ילדה. כדורים התעופפו לכל עבר, ואת אצת לתפוס אותם.
לא רצית שהם יפלו על הרצפה – זה היה חלק מכללי המשחק. לא לתת להם ליפול. להמשיך לקרוא

מחשבות על חירות 3

שוב פסח. שוב רעיון העבדות, שוב הכמיהה לחירות, שוב שרטוט קווי העבדות בנסיבות חיינו, שב חיפוש הדרך לחירות.
ראוי לו לרעיון זה של יציאה לחירות ללוות אותנו מדי שנה, הרי טעמה של החירות הוא טעמם של החיים. ובכל זאת בימי החול הארוכים, שוב ושוב אנחנו נופלים קורבן לרעיונות השיעבוד שבתוכנו. 
נדמה לנו שהחירות טמונה במילוי תשוקותינו, נדמה לנו שהיא טמונה בחופש ממחויבות, באפשרות הבחירה מכמה שיותר אפשרויות העומדות לרשותינו. להמשיך לקרוא

מחשבות על חרות 2


בביקורי האחרון בשוק, מול דוכן הירקות של רודה, אשר תמיד מקבל אותנו בפנים מאירות, עמדתי מאוכזבת מול ארגז המלפפונים. 

 "מה, זה המלפפונים שיש?" 

"אין לך מלפפונים בגינה?" שאל אותי חבר שלו שבא לעזור במכירות. "אני, למה לי ללכת שוק, אני מגדל לי כל מה שאני צריך בגינה שלי, כרפס יש לי וסלק וגזר וחסה, כל מה שאני צריך. אני לא צריך לקנות בשוק".
"איפה אתה מצליח לעשות כזאת גינה?"
"אה, אני גר כאן, בקרית שמונה, יש לי גינה כזאת קטנה…."
פעם כשסבא שלי הזמין אותי לראות איך הוא מגדל ירקות, חשבתי שאני אהיה חופשיה מהשעבוד הזה. לגדל ירקות? אני אקנה את הירקות שלי בכסף.
היום אני משועבדת לכימיקלים, ריסוסים וזיהום בשם החרות.