לשתף פעולה


(רשימה ראשונה)

ילד נולד עם רצון לשתף פעולה. זה איננו אלטרואיזם, זאת איסטרטגיה הישרדותית. אם הוא ישתף פעולה עם המטפלים שלו הוא ישרוד, אם לא, לא. פשוט מאד.

ככל שהוא מתבגר הרצון שלו לשתף פעולה מתפתח מצורך השרדותי לבחירה מוסרית. כששיתוף הפעולה הוא הדדי, והילד חש כבוד בתוך הקשר עם ההורים או מטפלים אחרים, הוא יתחיל לראות את הזולת כאדם ולחוש אליו חמלה, אהבה וקרבה, לא רק כמי שתומך בהשרדות שלו, אלא כאדם נפרד ושלם. ראוי לכבוד, ראוי לדאגה, ראוי להתחשבות.

להמשיך לקרוא

השראה: יאנוש קורצ'אק

הערה:

אם אמא מאיימת על ילד בסכנות דמיוניות כדי שלא יתרוצץ, כדי שיהיה שקט, יאכל, יישן, – הוא מתנקם אחר-כך – מאיים על אימו. לא רוצה לאכול, לא רוצה לישון, – מציק, מרעיש. – גיהנום קטן.אך עשו כרצונכם.

מתוך: יאנוש קורצ'אק, כתבים: פרוזה פיוטית

לקרוא סיפור


במאמרה בהארץ בודקת רונה מור את השאלה "אילו ספרים  יסייעו להתפתחות ילדיכם".
לשם כך היא מראיינת פסיכולוגית ורופאה הבקיאה בצרכיהם ההתפתחותיים של ילדים שקובעת מה כדאי להקריא לילדים, מה מתאים להם ומה מפתח במיוחד את יכולותיהם הקוגנטיביות. כדי לתמוך ברעיונותיה מביאה מחברת המאמר הוכחות ממחקרים שנערכו לאורך שנים על התפתחות האינטילגנציה של ילדים, על השפעת ספרים בילדות על מספר שנות הלימודים שלהם וכו'.
גישה זו העולה מן המאמר חוטאת פעמיים. בפעם הראשונה לילד ובפעם השניה לספרות. ואולי חטא זה אחד הוא.

נעמה עושה במכנסיים


היא בת שנתיים. כבר גמולה מחיתולים, עושה פיפי וקקי בבית שימוש. פתאום היא חזרה לעשות במכנסיים ועל הרצפה.
–         נעמה ברגרסיה עם עניין הגמילה.
–         מה זאת אומרת?
–         היא כבר היתה עושה פיפי וקקי בסיר ופתאום עכשיו היא שוב עושה על הרצפה, במכנסיים.

להמשיך לקרוא

נסיעה לסבא וסבתא: המקום של אמא – חלק שלישי


 חלק ראשון: טוב אז אל תבואי
חלק שני: לראות את בת
עד כאן התנהלה השיחה "במגרש" של בת. אמא ראתה אותה, שמעה אותה בלי לבקר או לשפוט. היא גם מצאה דרך להביע את הערכתה לבת. ועדין השאלה נשארה עומדת: האם בת תלך עם הוריה לבקר את סבא וסבתא.
למה חשוב לאמא שכל המשפחה תלך ביחד לסבא ולסבתא? האם אמא שאלה את עצמה את השאלה הזאת? האם היא עצמה יודעת למה? על איזה צורך הרצון הזה מבקש לתת מענה? לא ממש. אמא התרגלה להאחז במעשים, לדבוק בהם, לראות בהם חזות הכל, לא להכיר בכך שיש משהו מאחוריהם וודאי שלא להבין מה עומד מאחוריהם.
         אני בכל זאת רוצה שתבואי איתנו לסבא וסבתא. מאד חשוב לי שנלך לסבא ולסבתא ביחד כל המשפחה.
         אמא, אני לא מבינה למה זה כל כך חשוב לך, מה זה משנה לך בכלל?
         את יודעת מה, אני אפילו לא בדיוק יודעת… אולי כי ככה נהוג… וסבא יחשוב שאני אמא יותר מדי וותרנית אם אני לא  אכריח אותך לבוא איתנו.
         מה אמא, גם איתך סבא נורא ביקורתי?
         כן, לפעמים קשה לי עם הביקורת שלו. אני גם אוהבת אותו אבל גם קשה לי.
         אוי אמא'לה…
אמא חושפת כאן את הפגיעות שלה. היא כבר לא החזקה והשתלטנית, היא אשה בשר ודם, פגועה לפעמים, חלשה לפעמים וכשהיא מוכנה לחשוף את החולשות שלה היא אפילו יכולה לזכות בהבנה מצד בת.
לא ברור מה קרה בסוף הסיפור. האם בת הצטרפה אל כל המשפחה לביקור אצל סבא וסבתא. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אבל הדיאלוג בין אמא ובת לא היה תקוע. הוא הסתיים בקרבה ובהבנה ויש סיכוי גדול שהאווירה בבית היתה נעימה ומכבדת יותר.
הדיאלוגים שהוצגו כאן, כולם דמיוניים. וככאלה איפשרו גם לאמא וגם לבת להגיע לסוג של הכרה, תובנה, הבנה ושינוי. מובן שלא תמיד הדיאלוגים שלנו עם היקרים לנו יובילו את כל המשתתפים ליציאה מהמעגל הצפוי. שינוי זה בנקודת המבט דורש הרבה תרגול ואימון גם מצד האמא וגם מצד הבת.
כאשר מתחילים להוביל שינוי כזה בתוך מציאות של תקשורת ביקורתית-תובענית-שיפוטית-ווכחנית, התגובות של הבת לא ישתנו מיד. היא לא תיפול מיד על צוואר אמא, תחבק אותה ותגיד לה תודה.
יתכן שהיא לא תרצה לשתף פעולה, יתכן שהיא תמשיך להתקיף: "אוף אמא מה זה השטויות האלה שלך עכשיו?", יתכן שהיא בכלל תיעלם בחדרה ולא תרצה להמשיך לדבר. כל אלה הן תגובות של התגוננות לנוכח סכנה. כשבת חווה לאורך זמן חוסר הבנה, שיפוט ותובענות מצד אמא, היא מתרגלת להגן על עצמה.
ככל שהיא תחווה פחות ופחות סכנה, כי אמא תהיה קשובה לרגשות ולצרכים שלה ולא תיאחז במעשיה, כך תוכל בת להפתח ולהתרווח בשיחות עם אמא ולא תצטרך להשתמש בתגובות ההתגוננות שנחוות על-ידי אמא כהתקפה.
ואם לא?
ואם בת ממשיכה להמנע משיחה, ממשיכה להתקיף, והשיחה לא יוצאת מהמעגל הצפוי מראש,
בכל מקרה אמא  תרגיש טוב יותר ושלמה יותר אם היא עצמה – 
  • תניח שתמיד תמיד יש סיבה אמיתית לסערות הרגשיות של בת,
  • תקשיב ביתר תשומת לב,
  • תאט את קצב הדיבור,
  • תכבד את בת ואת עצמה,
  • תנסה להסית את השיחה מהגלוי לנסתר, גם אצלה וגם אצל בת
  • תמיר את נושא השיחה מהמעשים למניעים, גם שלה וגם של בת.

נסיעה לסבא וסבתא: לראות את בת – חלק שני


נסיעה לסבא וסבתא:  טוב אז אל תבואי – חלק ראשון
אמא לא רואה את בת. רואה רק את התכניות שלה עצמה שהולכות להשתבש באחר הצהרים הזה. 
איך אפשר לראות כאן את בת?
אולי בת עייפה, אולי זה בכלל לא עניין של עייפות אלא שיעמום? אולי היא לא אוהבת לבוא לסבא וסבתא כי סבא כל הזמן מבקר אותה על איך שהיא מתלבשת ואיך שהיא מדברת. אולי זה בן הדוד שבא ביחד עם הוריו לסבא וסבתא שמסתכל עליה במבט מטריד והיא מרגישה לא נוח בחברתו?

הצעה:
 –    אנחנו מתארגנים לנסוע לסבא וסבתא

         אני לא באה!

         את אומרת שאת עייפה ולכן אין לך כוח לנסוע איתנו?
         כן, אני ממש עייפה, הלכתי לישון אתמול, בעצם זה כבר היה היום בשש בבוקר .
         באמת?! מה עשית עד שש בבוקר?
         דיברתי עם הילה.
         עם הילה?!
         כן, עם הילה. יש לה בעיות עם ההורים שלה.
         אז את היית איתה בטלפון את כל השעות האלה?
         כן, היא לא יכולה לדבר עם ההורים שלה. הם בכלל לא רואים אותה ואת הבעיות שלה. הם חושבים רק על עצמם.
         אהה
         אז אני הקשבתי לכל הסיפורים שלה, והאמת אני לא כל כך יודעת מה להגיד לה, אבל…..
         אז איזה יופי שיש לה אותך. יש לה מישהו לדבר איתו. היא בטח מרגישה קצת פחות לבד.
         כן, היא באמת אמרה לי שאיזה כיף שיש לה חברה כמוני…. אמא וגם יש עוד משהו…
         מה?
         אמא, סבא הזה משגע לי את השכל. תמיד יש לו מה להגיד על כל דבר. על איך שאני מתלבשת, ומה שאני אומרת ומה שאני עושה, והוא תמיד מספר לי כמה בן-דוד מוצלח, ואיזה ציונים הוא מקבל, ואיך הוא מצליח גם להתנדב למד"א וגם להוציא ציונים כאלה טובים. אני לא אוהבת להיות שם…
         את מרגישה לא שווה ולא מוצלחת כמו בן-דוד כשסבא מספר לך עליו?
         כן, אני לא רוצה לשמוע את זה. אני זה אני והוא זה הוא, מה זה קשור אלי בכלל?
         היית רוצה שסבא יראה אותך ויעריך אותך ככה כמו שאת?
         כן, אז היה לי הרבה יותר קל לבוא לשם גם כשאני עייפה, כי לא הייתי מרגישה שאני כל הזמן צריכה לעשות חשבונות מה אני אומרת ואיך אני אומרת ומה מותר לי לספר ומה אסור לי לספר….
         אז בעצם את מעדיפה לא לבוא איתנו כי לא נעים לך אצל סבא וסבתא.
         כן, לא כיף לי שם
כשאנחנו מתחילים להקשיב למה שרוחש מתחת לפני השטח, העניין הגלוי – בת תלך או לא תלך לסבא וסבתא, לא תופס את כל המרחב. ברור שיש ביחד איתו עוד משהו. ה"משהו" הזה הוא מקום בו הדברים הם לא חד משמעיים – כן או לא, אלא הרבה יותר מורכבים ופתוחים לאפשרויות חדשות שלא יכולות להתברר כשהשיחה נסובה כולה סביב החלק הגלוי – המעשים וההתנהגות.
אמא יכולה לללכת לקראת בת בדרכים שונות. אולי היא תמצא דרך לשמור עליה מפני הביקורת של סבא, אולי היא בכלל תוותר לבת על הנסיעה. מה שחשוב הוא שתעמוד בפניה אפשרות בחירה. היא לא תחוש עוד את תחושת הכפייה שנגרמת לה בכל שיחה עם בת.
בחלק השלישי והאחרון – המקום של אמא

נסיעה לסבא וסבתא: טוב, אז אל תבואי – חלק ראשון


 
–         אנחנו מתארגנים לנסוע לסבא וסבתא
–         אני לא באה!
–         למה?
–         אין לי כוח
–         למה אין לך כוח?

–         ככה כי אני ממש עייפה.

–         איך את עייפה, רק בשתים עשרה קמת ואת כבר עייפה.
–         אמא, כן אני עייפה, זה לא קשור מתי אני קמה.
–         טוב, אני מצפה ממך שתבואי איתנו לסבא וסבתא למרות שאת עייפה.
–         כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שאני לא באה, אני מתה מעייפות, את לא מבינה מה אני אומרת לך?
–         למה תמיד שאנחנו צריכים לנסוע לסבא וסבתא בדיוק אז את עייפה, זה נראה לי מאד מוזר.
–         כן, הנה עוד פעם את לא מאמינה לי. אין לי בכלל חשק לדבר איתך, את ממילא לא מאמינה ולא מקשיבה, ודי אני לא יכולה ככה יותר…
–         למה את אומרת ככה, אני לא מאמינה לך? אני בסך הכל רוצה שתתחשבי גם באנשים אחרים במשפחה הזאת. את לא מרכז העולם, את צריכה לוותר לפעמים.
–         אמא, אני עייפה, עייפה, ע-י-פ-ה, את מבינה מה אני אומרת? הלכתי לישון אתמול נורא מאוחר, דיברתי עם הילה עד שש בבוקר.
–         זה ממש מרתיח אותי, את ידעת שאנחנו מתכוונים לנסוע היום אחר-הצהריים, למה לא הלכת לישון יותר מוקדם, אני לא מבינה מה עובר לך בראש.
–         אמא, הילה ממש היתה צריכה אותי, את לא יודעת מה עובר עליה…
–         טוב, די, אין לי כוח לזה, אם את כל-כך עייפה אז אל תבואי…
–         טוב, יאללה, אני לא מבינה איך תמיד אני יוצאת לא בסדר בכל שיחה איתך.
–         מה לא בסדר? השגת בדיוק את מה שרצית!
את השיחה הזאת בווריאציות שונות נהלו אמא ובת כבר עשרות פעמים אם לא מאות. מכל שיחה כזאת שתיהן יוצאות מותשות, מתוסכלות. כל אחת מהן מרגישה שאין שום סיכוי לשיחה אמיתית, לקרבה אמיתית. אמא ובת לכודות במלכודת התקשורת בינהן.
לכל מילה שאנחנו אומרים, לכל מעשה שאנחנו עושים יש כוונה. הכוונה היא תמיד להיטיב איתנו, למלא איזה צורך שלנו שלא מקבל מענה. אבל הפן הזה של המציאות הוא נסתר. בדרך כלל השיחות שלנו נסובות סביב החלק הגלוי והכוונה שמאחורי הדברים נשארת נסתרת. כך נוצרים הוויכוחים  שלנו. כל אחד נאחז במעשה הגלוי שלו, לא מרפה, מפחד לוותר על עצמו, על המקום שלו, על הקול שלו, ובמקום שיחה נוצר מאבק. כן תבואי לסבא וסבתא, לא תבואי לסבא וסבתא.
ההרגל הזה לא לחשוף את הכוונה הנסתרת מאחורי הדברים כל כך מושרש עד שקשה לנו לפעמים לזכור שיש כוונה מאחורי מעשינו או המילים שלנו, ואנחנו עצמנו נלכדים בתוך המערבולת של המאבק הגלוי – היא כן תבוא לסבא וסבתא או לא.
איך אמא יכולה לעזור לבת?
  • להבין שמעשיה של בת והמילים שלה נועדו לענות על צורך כלשהו – צורך שלה עצמה. הם לא נועדו לפגוע, לזלזל, להפגין חוסר רגישות.
  • להבין שגם אצלה, אצל בת, המניעים האלו לא בהכרח מודעים. הרגלי שיחה של שנים התעלמו מההיבטים הללו,לעיתים עד כדי כך, שאין בפיה את אוצר המילים לדבר על הדברים.
  • ללמוד להמיר את הגלוי לנסתר. מילים ומעשים מעידים על כוונה לענות לצורך. איזה צורך?
  • לא להחליט בשבילה מה היא מרגישה ומה היא צריכה, אלא לשאול, להציע, לברר ביחד.
  • לזכור שגם כאשר המילים שלה נשמעות מזלזלות, או המעשה נראה לא מתחשב, תמיד מסתתרת מאחוריו כוונה לענות על צורך. ואפשר אפילו לומר שככל שהמעשה פחות מתחשב והמילים יותר בוטות, ככה הצורך דחוף יותר. 

חלק שני – לראות את בת
חלק שלישי – המקום של אמא

אחות חדשה


לאיתי נולדה אחות. זה קרה כבר לפני שנה וחצי. אבל אמא של איתי מרגישה שמשהו לא טוב קורה בינה לבין איתי, ונדמה לה שזה קשור ללידה של האחות.

–         מה את חושבת שעובר על איתי?
–         אני חושבת שהוא מקנא. מאז שהתינוקת נולדה אין לי כבר זמן רק עם איתי.
–         למה הוא מקנא? מה את חושבת שחסר לו?
–         אולי אהבה?
–         את יודעת, אני לא חושבת שהסיבה לקנאה היא מחסור באהבה. איתי הוא ילד אהוב, ויש לו אמא מסורה ביותר. אני עדה למאמצים הגדולים שאת עושה למען איתי, חושבת עליו, משקיעה את הזמן שלך, דואגת לו, משתדלת ככל יכולתך ליצור סביבה טובה ומעשירה בשבילו. נראה לך שלאיתי חסרה אהבה?
–         אני לא יודעת, אני מרגישה שאני אוהבת אותו אבל אולי הוא לא מרגיש את זה? אולי אני יותר כועסת, אולי פחות סבלנית. לפני שהתינוקת נולדה הוא היה כל עולמי, ועכשיו הוא צריך להתחלק בי עם תינוקת קטנה ומעצבנת. היא כל הזמן מפריעה לו לשחק, הורסת לו את הבניות שלו…
–         אני חושבת שהרבה פעמים הרגשת קנאה בעצם נובעת מתחושה של איום, איום על המקום שלנו. אולי איתי מפחד שהמקום שלו במשפחה נמצא בסכנה. או במילים אחרות – הוא איבד את הבטחון שלו באהבה שלך, לא את האהבה שלך.
–         יכול להיות…
–         אז בואי נשאר רגע עם המלה "בטחון". כשאיתי ירגיש בטחון במקום שלו הוא ירגיש בטוח בעצמו והוא גם ירגיש בטוח באהבה שלך כלפיו. הרי את באמת אוהבת אותו כל-כך. אז מה יכול לעזור לו להרגיש בטוח לפי דעתך?
–         … אני באמת לא יודעת. איך אני יכולה לדעת דבר כזה?
–         בעצם מה שאנחנו עושות כן זה לשער השערות. אנחנו לא יכולות לדעת בוודאות מה איתי מרגיש ולמה הוא זקוק, אבל אנחנו כן יכולות לנסות להבין את זה. עולה לך משהו בקשר לאיתי?
–         … … לא, אין לי שום רעיון.
–         אז בואי ננסה מכיוון אחר. לפעמים כדי להבין מה עובר על מישהו אחר אנחנו יכולים להסתכל על עצמינו ולראות איך זה קורה אצלינו. סביר להניח שיש הרבה מאד דמיון בין אנשים ולכן יש סיכוי שמה שקורה אצלינו קורה גם אצל האחר. אז מה יכול לעזור לך להרגיש יותר בטחון? או מה יכול לעזור לך להרגיש בטחון, נניח בקשר הזוגי שלך?
–         אם ארגיש אהובה אוכל להרגיש יותר בטוחה.
–         אז כדי להרגיש יותר בטוחה את תלויה באהבה, או בגילויי האהבה של בן הזוג שלך?
–         כן, אם הוא יאהב אותי ויַראה את זה אני אוכל להיות בטוחה.
–         יכול להיות שיש עם זה בעיה. כי בעצם את תלויה במשהו חיצוני לך כדי להרגיש בטוחה במקום שלך ונאהבת.
–         נכון, ברור, זה יכול להיות אחרת?
–         אולי כן, אולי אם תאהבי את עצמך, תסמכי על עצמך ותדעי שיש לך כלים להתמודד עם כל מיני אתגרים בחיים לא תהי תלויה באהבה של מישהו אחר, גם לא באהבה של בן-זוגך?
–         אממממ, זה מעניין, אז את אומרת שאני יכולה להרגיש טוב גם בלי קשר לאהבה של בן הזוג שלי?
–         יכול להיות שכן… מה את יכולה ללמוד מזה על איתי?
–         אז אולי מה שיכול לעזור לאיתי זה בכלל לא עוד אהבה ועוד פינוק, אלא דווקא משהו הפוך – אולי יותר הרגשה שאני סומכת עליו שהוא יכול להתמודד עם האתגר הזה של התינוקת.
–         כן, אולי כך הוא יכול ללמוד לסמוך על הכוחות שלו, ואז אולי גם להיות פחות תלוי במצבי הרוח שלך, או בזמן הפנוי שלך…
–         אבל הוא נורא קטן, איך הוא יכול להרגיש בטוח כשאני עוזבת אותו לטובת אחותו הקטנה?
–         הנה את מגלה שאת לא סומכת עליו שהוא יכול להתמודד עם המציאות החדשה. זה המסר שאת מעבירה לו בכל פעם שאת מרחמת עליו. וכך הוא מקבל את זה. הוא חושב שאין לו כוחות להתמודד עם המציאות החדשה. אבל, את יודעת, אפשר לחשוב על זה באופן הפוך: את לא עוזבת אותו לטובת התינוקת, את מפנה לו מקום להביא לידי ביטוי את היכולות החדשות שלו בתור ילד גדול.
–         זה דיי הפוך ממה שאני מרגישה. אני כל הזמן חושבת שהוא רוצה לחזור להיות התינוק שלי ומרגישה לא בסדר שאני לא יכולה לאפשר לו את זה, ובעצם אולי מה שיכול לעזור לו זה דוקא להרגיש שהוא כבר יותר גדול ויותר יכול.
–         אולי. צריך לזכור שזה כוון ההתפתחות שלו. יותר יכולת, יותר עצמאות… אני מזכירה גם שאי אפשר לדעת בוודאות מה הוא מרגיש ומה יהיה נכון, אבל נראה לי ששווה לנסות. שווה לנסות דוקא לעודד אותו לעצמאות ולתחושה שהוא יכול. נסי אולי לחשוב בינך לבינך מה יכול לעזור לאיתי להרגיש יותר עצמאי, יותר בעל יכולת.
–         זה נשמע לי כיוון ממש מעניין. זה כל כך הפוך ממה שחיפשתי. אני ממש צריכה לשנות כיוון בחשיבה שלי על איתי…  אספר לך מה קורה עם זה…

לרוץ לכביש



         למה תמיד בסוף אני צריכה להחזיק לו את היד ולא לתת לו לרוץ במדרכה. למה הוא לא יכול פשוט לשמוע מה שאני אומרת לו?
         את צריכה להחזיק לו את היד כי חשוב לך שהוא לא ירוץ לכביש?
         כן, זה ממש מסוכן. לפעמים הוא עוצר ליד הכביש אבל לפעמים אני חוששת שהוא לא יעצור.
         את מפחדת שהוא ירוץ לכביש?
         אני לא בטוחה שהוא מבין את המשמעות של העניין הזה. אני לא בטוחה שהוא יודע באמת שהכביש מאד מסוכן.
         זאת אומרת שזה החשש שלך, זה לא החשש שלו, נכון?
         כן, אני חוששת, אני דואגת לו.
         אם כך, את צריכה לקחת על זה אחריות. הוא לא יכול לקחת את האחריות הזאת כי לא מבין את הסכנה הכרוכה בריצה אל הכביש.
         כן, אבל אז אני מחזיקה לו את היד והוא לא מרוצה.
         אז יש כאן שני דברים שחשובים לך. אחד לדאוג שהוא לא יפגע בכביש, והשני, שהוא יהיה מרוצה?
         כן, אני לא רוצה כל הזמן להיות איתו במאבק, בסוף תמיד אני מרגישה שאני הרעה בסיפור.
         את חושבת שזה לא בסדר כשאת מחזיקה אותו ביד ולא נותנת לו לרוץ לכביש?
         לא, אני בטוחה שזה בסדר. הוא באמת לא ממש מבין, הוא בסך הכל בן ארבע.
         אז למה את מרגישה שאת הרעה?
         כי הוא בוכה וכועס שהוא רוצה לרוץ ואני לא נותנת לו.
         את יודעת, מותר לו לכעוס, מותר לו להיות מאוכזב מזה שהוא לא יכול לרוץ. הוא בטח מאד אוהב לרוץ, במיוחד אחרי יום שלם בגן, והמרחב הזה ממש מזמין אותו לרוץ ופתאום את מונעת את זה ממנו. אז הוא מאוכזב, וכועס. הכעס שלו הוא לא המדד לאיכות ההורות שלך. מותר לו לכעוס גם כשאת אמא למופת שדואגת לחיי הבן שלה.
         את אומרת כאן משהו שהוא חדש בשבילי. אין קשר בין הכעס שלו לבין האיכות של האמהות שלי. אז אם הוא כועס זה לא אומר שאני לא בסדר?
         כן, נכון. זה מאד חשוב. מצב הרוח של הילד שלנו לא מעיד על טיב ההורות שלנו. אנחנו מאד מפחדים מהבעת מורת הרוח של הילד. נדמה לנו שהוא תמיד צריך להיות שמח, משתף פעולה, יצירתי. בעצם אנחנו מצפים ממנו למשהו בלתי אפשרי – להיות כל הזמן שמח וטוב לב. לא היינו רוצים שמישהו יצפה מאיתנו להיות כל הזמן שמחים.
         נכון, אותי זה שיגע שאבא שלי כל הזמן רצה שאני אהיה שמחה, וכשלא הייתי שמחה הוא היה מתחיל להצחיק אותי ובעצם מכריח אותי לחייך.
         כן. אז הכבוד הבסיסי לילד שלנו הוא מצד אחד מילוי התפקיד שלנו בתור הורים, בשמירה על חייו במקרה זה, וביחד עם זה גם היכולת לכבד את כל מצבי הרוח שלו. את כל הרגשות. גם אם הם קשים, וגם אם קשה לנו איתם. זה כמובן לא אומר שנסכים שהרגשות שלו ידריכו את מעשיו לפגיעה באחר, אבל זה כבר לפעם אחרת.
         אז איך אני יכולה להעביר את המסר הזה בצורה מכבדת?
         מה הצורך שלך?
         הצורך שלי הוא לשמור על החיים שלו.
         יפה. זה הצורך. יש כן תפקיד שלך בתור אמא שאת חייבת למלא. אין כאן עניין של בחירה. לכן את צריכה לקחת על זה אחריות. אם כך, קחי על זה אחריות, מראש, לא בסוף. כשאתם יוצאים מהגן את נותנת לו יד ואתם הולכים ביחד.
         אני מבינה…
         אבל יש עוד צד בסיפור הזה – בואי ננסה להבין מה הצורך שלו, ואיך אפשר לענות על הצורך שלו מבלי לסכן את חייו.
         אה, זה בעצם כבר קורה. בהמשך הדרך מהגן יש מקום בטוח שמסתובבים בו הרבה ילדים, שם הוא יכול לרוץ. אולי אני יכולה לתת לו לרוץ גם ביציאה מהגן. יש שם גן משחקים עם כל מיני מתקנים שם גם אפשר לרוץ.
         אז הנה, גם הצורך שלו מקבל מענה. אפשר להסב את תשומת לבו לכך.
דוגמא:
         אתה מאד אוהב לרוץ כשאנחנו יוצאים בצהרים מהגן?
         כן, זה כיף לרוץ.
         איזה יופי, אז כשאנחנו נצא היום מהגן אתה יכול לרוץ בגן המשחקים. אחר-כך כשנגיע לכביש אני אתן לך יד ואנחנו נלך ביחד. הכביש מאד מסוכן ואני צריכה לשמור עליך שלא תפגע.
         צריך לזכור, גם אם תדברי אליו בכבוד, תסבירי את הצורך שלך, תשתדלי לתת מענה על הצורך שלו, תנהגי בסבלנות, יתכן שהוא לא יהיה מרוצה. מותר לו. זאת זכותו. וביחד עם זה, זאת זכותך ואף חובתך לשמור על חייו, על פי מיטב הבנתך.