לפני כשלושים שנה קראתי בידיעות אחרונות כתבה של יהודה אטלס שפגש משפחה שעושה באנגליה חינוך ביתי. היום קשה לי להאמין שהרעיון הזה היה כל כך מפתיע בשבילי. איך לא עלה בדעתי שילדים לא צריכים ללכת לבית ספר? איך זה לא עלה בדעתי שיש כאן אפשרות בחירה.
לפני כעשרים ושש שנים, לאחר לידת ביתי החמישית, שאלה אותי חברה למה אני נותנת לה חיסונים. באמת למה? שאלתי את עצמי. לפני כן לא עלה בדעתי לשאול את השאלה הזאת. לא עלה בדעתי שזה נתון לבחירתי.
להמשיך לקרוא"מתוך דאגה לחינוך ילדים, אני חושבת שצריך ללמד ילדים את הסגולות הנעלות ולא הקטנות: לא חסכנות, אלא נדיבות ואדישות לכסף; לא זהירות, אלא אומץ ובוז לסכנה; לא ערמומיות, אלא כנות ואהבה לאמת; לא נימוס אלא אהבה לשכן ואלטרואיזם; לא תשוקה להצלחה אלא רצון להיות ולדעת…
חינוך הוא מערכת יחסים מסויימת שאנחנו מכוננים ביננו לבין ילדינו, אקלים שבו רגשות, אינסטינקטים ומחשבות יכולים לשגשג. אני מאמינה שאקלים ששנשלט על ידי כבוד לסגולות הקטנות מוביל בדרך לא הגיונית לציניות ולפחד מחיים. כשלעצמן, לסגולות הקטנות אין שום קשר לציניות ולפחד מחיים, אבל כשפועלים על פיהן ללא הסגולות הנעלות הן מייצרות אווירה שמובילה להשלכות הללו. לא שהסגולות הקטנות כשלעצמן ראויות לבוז, אלא שהערך שלהן הוא משלים ולא עיקרי. הן לא יכולות לעמוד בפני עצמן ללא האחרות. הן עצמן מספקות אך תרומה מועטה לטבע האנושי."
מתוך: Little Virtues מאת נטליה גינצבורג
בהמשך לבקשה – התבוננות מקרוב
אמא מבקשת מבן עזרה. מטבע הדברים כשחיים ביחד מבקשים עזרה מהזולת. אבל אצלה הבקשות נענות לעיתים קרובות בהתעלמות, או יוצרות מאבק, או אווירה לא נעימה.
מה קורה במרחב הזה של הבקשה? למה לא יכולה להיות זרימה טבעית ונינוחה של בקשות והיענות לבקשות?
נניח שהייתי נותן לך חינוך למופת, איזה משא של אחריות היה מעיק על ראשך ועל גבך.
כידוע לך, חינוך למופת, מה שקרוי חינוך מזהיר, מחייב את המקבל להישגים מזהירים, מחייב קריירה מזהירה. שמח, בני, שתהיה רשאי לנשום בלי לחשוב כל רגע על התקדמות. החינוך שניתן לך אינו מחייב אותך לרוח הרפאים הקרוי היות למופת, החובה האיומה להצטיין מכל הבחינות. חופשי תהיה. איש הטבע תהיה, איש העולם. תהיה רשאי לנשום ולחיות. מי שחייו הם למופת אינו חי. ובכך מברך אותך מקרב לב, בתקווה שאמר לך דברים נכוחים,אביך
מתוך: מכתב של אב לבנו מאת: רוברט ואלזר
הסיפור המלא בגליון 2 של "המעורר"
כשהוא כועס הוא נעמד בתנוחה מאיימת מניף את אגרופו כאילו עוד רגע הוא מכה את מי שעומד מולו האופן בו הוא מכווץ את הגבות יוצר הבעה מאיימת. כך היא ספרה. קשה לי לראות את זה. כמה אלימות יש בו בילד שלי? למה הוא לא יודע להגיד מה שהוא רוצה? למה הוא לא יודע להסתדר עם ילדים אחרים בטוב? מה, כל כך רע לו? והיא ממשיכה לתאר את הרגעים והמצבים ובוחנת ומתארת כל תנועה שלו ויותר ויותר היא עצובה ומיואשת.
פעם, כשאנשים חיו בשבט או בחברות מסורתיות, הם למדו את רב הדברים שהיו זקוקים להם בחיים באותה הדרך.
… וגם היום אינני מחנכת, כי לעיתים קרובות מדי הרגשתי ואני מרגישה שאינני מחבבת את עצמי.
כדי לחנך מישהו אחר עליך לחוש איזו חיבה כלפי עצמך או לפחות מעט אמון.
מתוך: "מיקלה שלי" מאת: נטליה גינצבורג
– אתה לא תתנהג ככה יותר, אתה מבין?!?!?!?!
– (בקול חלש ורפוי) לא
– אני לא מרשה התנהגות כזאת יותר! אתה מבין?
– (בקול רפה) לא.
איזה חוצפה! איך הוא מדבר אלי ככה? למה הוא לא מקשיב לי??? כך אבא.
תמונה א
אמא הולכת. הולכת בדרך. בנה בן הארבע הולך איתה. היא מודעת ליעדה ומתקדמת אליו על פי יכולותיה. הקצב בו היא הולכת אינו מתאים לבנה. היא הולכת מהר מדי. משך ההליכה ארוך מידי, אינו מאפשר לבנה לנוח כדי לאסוף כוחות. הדרך שהיא בוחרת סלולה וחסרת אתגרים. את בנה בן הארבע היא משעממת.
בנה מביע את מורת רוחו: אמא, אני עייף, אמא משעמם לי…
הוא נשרך מאחוריה, מילל, כועס… נעצר ולא מוכן להמשיך: קחי אותי על הידיים. לא רוצה ללכת…
– היא בת שנתיים והיא כבר אומרת לי מטומטמת. עם הגדולה זה בחיים לא קרה, בגיל כל כך מוקדם?!
– באיזה נסיבות זה קרה?
– היא רצתה להסתובב עם אוכל בבית ולא הרשיתי לה. אמרתי לה לחזור לשולחן עם האוכל. אז היא אמרה לי מטומטמת. האמת, אני די בשוק. היא כל כך קטנה….
– בואי ננסה להבין מה היא בעצם בטאה במילה הזאת. האם היא באמת חושבת שאת מטומטמת?
– לא היא בכלל לא מבינה את המשמעות של המילה.
– אז מה כן?
– היא כעסה. לא הרשיתי לה לעשות משהו שהיא רצתה.
– אהה, אז היא בעצם כעסה והמילה הזאת ביטאה את הכעס שלה.
– כן, אני מניחה שכן.
באופן אישי 