מחשבות על חינוך ביתי – unschooling

יש משהו מאד מבלבל במושג unschooling. הוא בעצם אומר מה לא – לא בית ספר (בעברית זה אפילו עוד יותר מבלבל).
אבל בעצם מה לא?
בבית ספר קורים כל כך הרבה דברים. מה מהם זה לא בית ספר?

מי נתן לך תעודה?

האמת, אף אחד אף פעם לא שאל אותי את השאלה הזו. אבל היא  מסתתרת בתוך שאלות אחרות העולות תמיד בהקשר של החינוך הביתי: "האם כל אחד יכול לחנך את ילדיו?" "האם צריך שהמדינה תפקח על כך?"

השאלות הללו מקבילות לשאלה האם יש לתת רשיון להורות. כאן מזדעקים כולם ואומרים כי הזכות להיות הורה היא זכותו הבסיסית של כל אדם. מתוך כך עולה זכותו וחובתו של כל הורה לחנך את ילדיו, מה שמתקיים בכל מקרה, בין אם ההורה מודע לכך או לא, בין אם ילדיו הולכים לבית הספר או לא.

חינוך בבית – מהפכה או חזרה למקורות

נולדתי בקיבוץ. דור שלישי. סבא וסבתא שלי היו חלק מהדור שעיצב את צורת החיים המהפכנית הזו.

את חדשי חיי הראשונים ביליתי בבית התינוקות, לאחר מכן עברתי לפעוטון, והמשכתי במסלול הרגיל – גן, בית ספר יסודי, תיכון…

כשסבא וסבתא שלי עלו לארץ ואיתם הרעיונות הסוציאליסטיים הגדולים בדבר שוויון בין בני האדם, הם האמינו בכל ליבם שיוכלו לעצב בארץ ישראל אדם חדש. המשפחה נתפסה בעיניהם כמעוז החברה המעמדית וכמקור לכל חוליי האדם, לפי מיטב המסורת הפסיכולוגית.

אותה חבורת צעירים שעזבו את משפחותיהם ונערו מעצמם את המסורת, האמינה שאם יפנו לחינוך ילדיהם את מיטב האנשים וישקיעו בכך את מיטב מאמציהם החומריים והרוחניים יוכלו לעצב אדם חדש אשר יחיה בשלום עם האידיאלים שלהם.