השראה: חברות 3

ידידותיה של הרוזנת מירטו

מירטו, שהיא בעלת שאר-רוח, טובה ויפה, אך נוטה אחרי חיי החברה הגבוהה, מעדיפה על פני יתר חברותיה את פארתניס שהיא דוכסית והיא מבריקה ממנה. ואולם חביבה עליה חברתה של לאלאגה שמעמדה החברתי זהה לחלוטין לשלה, וכמו-כן אין היא אדישה מכל-וכל לקסמיה של קלאנתיס שמעמדה נחות ואין היא מתיימרת להשתייך לחוג הנוצץ. אך החברה שמירטו אינה יכולה ממש לשאתה היא דוריס. מעמדה של דוריס בחברה הוא נמוך במעט מזה של מירטו והיא מבקשת אחר חברתה של מירטו, שכשם שמירטו מבקשת אחר פארתניס, בשל הזוהר הרב משלה. אם אני מזכירים את ההעדפות הללו ואת האנטיפתיה הזאת של מירטו הרי זה כדי להצביע על-כך שהדוכסית פארתניס לא זו בלבד שהיא מזכה את מירטו בחסדים מסויימים אלא שהיא יכולה לאהוב אותה אהבה שאינה תתלויה בדבר; שלאלאגה גם היא אוהבת אותה אהבה שאינה תלויה בדבר ושבהיותן עמיתות שוות-מעמד הן זקוקות זו לזו; וכמו-כן שמירטו כשהיא מזכה בחיבה את קלאנתיס, חשה מתוך גאווה שהיא מסוגלת לחוסר-אינטרסנטיות, שהיא יכולה לחבב בכנות, להבין ולאהוב ושהיא עצמה אלגנטית די הצורך לא להיזקק לחברה אלגנטית.

מתוך "תענוגות וימים" מאת מרסל פרוסט

השראה: חברות 2

סיס […] התישבה על-יד אוּן על קצה המיטה. כל אחת מהן אחזה בפינה של המראה והרימה אותה נכחן, וכך ישבו בלי נוע, זו על יד זו, כמעט לחי אל לחי.

מה הן רואות?

עוד קודם שידעו מה הדבר היו שקועות לגמרי במראֶה.

ארבע עינים מלאות זהרורים ונהרה מאחורי ריסיהן ממלאות את המראה. שאלות מתמלטות ונחבאות. איני יודעת: ממך אלי, ממני אליך, וממני אליך בלבד – נכנסים למראה ויוצאים ממנה, ואין כל תשובה מה פשר הדבר, אין כל הסבר. השפתיים האדומות המשורבבות שלך, לא, שלי הן כמה הן דומות! והשיער העשוי בתסרוקת אחת, וזהרורים ונהרה. הלא אנחנו הן! הן על-כרחנו כך הדבר, כאילו מעולם אחר בא. התמונה מתחילה להבהב, והיא שטה לקצוות, מתקבצת, לא, אין היא מתקבצת. פה מחייך הוא. פה מעולם אחר. לא, אין זה פה, אין זה חיוך, אין איש יודע מה זה – אין אלה אלא ריסים פקוחים לרווחה מעל לזהרורים ולנהרה.

הן הניחו למראה לצנוח, והסתכלו זו בזו בפנים סמוקות, המומות.

זורחות הן זו כלפי זו, כאחת הן זו עם זו; רגע מופלא

מתוך: "ארמון הקרח" מאת טאריי וֶסוׂס

השראה: חברות 1

כשאמא שלי שמעה, שמכל האפשרויות להתנדבות לעזרה בחרתי דוקא "לאמץ" קשיש ולארח לו לחברה פעמיים בשבוע, היא אמרה רק "ומה?". ואתם, שעדין אינכם מכירים אותה, צריכים להבין שזה בעצם קיצור של המשפט הבא: "ומה חשבתם? במקום שימצא לו חברים בני גילו, במקום שישחק כדורגל ויעשה ספורט, במקום שיעזוב קצת את הספרים שלו ואת הארנב המעצבן שלו, במקום כל זה הוא הולך ומוצא לו חבר בן שבעים; ואני בטוחה שזה בשביל להרגיז אותי" זה הפירוש המלא, ללא קיצורים והשמטות של ה"ומה?" של אמא שלי; ותודו שהרבה יותר חסכוני לומר "ומה?"

מתוך: "דו קרב" מאת דוד גרוסמן