השראה: חברות 3

ידידותיה של הרוזנת מירטו

מירטו, שהיא בעלת שאר-רוח, טובה ויפה, אך נוטה אחרי חיי החברה הגבוהה, מעדיפה על פני יתר חברותיה את פארתניס שהיא דוכסית והיא מבריקה ממנה. ואולם חביבה עליה חברתה של לאלאגה שמעמדה החברתי זהה לחלוטין לשלה, וכמו-כן אין היא אדישה מכל-וכל לקסמיה של קלאנתיס שמעמדה נחות ואין היא מתיימרת להשתייך לחוג הנוצץ. אך החברה שמירטו אינה יכולה ממש לשאתה היא דוריס. מעמדה של דוריס בחברה הוא נמוך במעט מזה של מירטו והיא מבקשת אחר חברתה של מירטו, שכשם שמירטו מבקשת אחר פארתניס, בשל הזוהר הרב משלה. אם אני מזכירים את ההעדפות הללו ואת האנטיפתיה הזאת של מירטו הרי זה כדי להצביע על-כך שהדוכסית פארתניס לא זו בלבד שהיא מזכה את מירטו בחסדים מסויימים אלא שהיא יכולה לאהוב אותה אהבה שאינה תתלויה בדבר; שלאלאגה גם היא אוהבת אותה אהבה שאינה תלויה בדבר ושבהיותן עמיתות שוות-מעמד הן זקוקות זו לזו; וכמו-כן שמירטו כשהיא מזכה בחיבה את קלאנתיס, חשה מתוך גאווה שהיא מסוגלת לחוסר-אינטרסנטיות, שהיא יכולה לחבב בכנות, להבין ולאהוב ושהיא עצמה אלגנטית די הצורך לא להיזקק לחברה אלגנטית.

מתוך "תענוגות וימים" מאת מרסל פרוסט

השראה: קאמי 3

…מי שמבקש לשרת רק את האחד ולא את האחר אינו מועיל לאיש, לא לזולתו ולא לעצמו, ולמעשה הוא משרת את אי הצדק פעמיים. הוא נעשה נוקשה כל-כך עד שיום אחד שוב אינו מתפעל משום דבר, הכל מוכר לו, החיים אינם אלא אותו דבר עצמו החוזר שוב ושוב. ימים של גלות הם אלו, ימים של חיים יבשים, של נפשות מתות. כדי לשוב לחיים נחוץ לך איזה חסד עליון, אתה צריך לשכוח את עצמך או חלק ממך.

לפעמים, בשעת בוקר, בעיקול של רחוב, יורד על הלב טל נפלא ומתאדה מיד, אבל הרעננות נשארת, ואותה הלב מבקש לו, אותה לבדה.

מתוך "השיבה לטיפאזה", מסה מאת אלבר קאמי

רגשות: כעס

במאמר מעניין בהארץ כותבת אווה אילוז על מקומה של הפסיכולוגיה בפוליטיקה, על השימוש שנעשה בפסיכולוגיה כדי לאפשר לאנשים להתמודד עם הדיכוי שלהם ולא לצאת נגדו. באמצעות הפסיכולוגיה אנשים לומדים שהכעס שלהם לא נובע מנסיבות החיים אלא מגישתם לחיים ולומדים להפחית אותו.
אילוז טוענת:

מכל הרגשות, כעס הוא ככל הנראה הרגש הכי פוליטי: בלעדיו, קשה לחשוב על מהפכות, הפגנות ומחאה חברתית. אולם התרבות הפסיכולוגית שסביבנו אומרת לאנשים כעוסים שהכעס הוא בעיה אישית שלהם, שיש לו סיבה פסיכולוגית, שאפשר וצריך לטפל בו, שכישלון בהתמודדות איתו רק מוכיח את אוזלת היד של האדם הכועס.