מיום שאני כאן, ב"מוסד בנימנטה", כבר הצלחתי להיות לחידה בעיני. גם אני נדבקתי במין שביעות-רצון מוזרה מאוד-מאוד, שכמוה עוד לא הרגשתי אף פעם. אני די ממושמע, אמנם לא כמו קראוס, ששומע פקודה ובן-רגע יוצא מעורו למלא אותה. בדבר אחד כל התלמידים – קראוס, שאכט, שילינסקי, פוקס, פטר הארוך, אני וכל השאר – כולנו דומים זה לזה: כולנו עניים מרודים ותלויים באחרים. קטנים אנחנו, קטנים עד שפל המדרגה. מי שיש לו מרק אחד בכיס,רואים אותו כאילו הוא נסיך מיוחס. ואחד כמוני שמעשן סיגריות, מעורר דאגה בגלל הבזבזנות שלו. אנחנו לובשים מדים. והמדים האלה גם משפילים אותנו וגם מרוממים אותנו….
מתוך: "יאקוב פון גונטן" מאת רוברט ואלזר
באופן אישי 