השראה: על רגשות וצרכים 1

… ותקווה זו אכן היתה חלק מתקווה גדולה יותר, התקווה לעולם ישר וצודק, שקם באורח פלא מחדש על יסודותיו הטבעיים, לאחר נצח של תהפוכות, טעויות ופורענויות, לאחר זמן סבלותינו הארוך. זו היתה תקווה תמימיה, כמו כל התקוות שמתבססות על הבחנות חדות מדי בין רע לטוב, בין עבר לעתיד, אבל אנחנו חיינו ממנה. סדק ראשון זה ורבים אחרים, קטנים וגדולים, שהיו בלתי נמנעים ובאו לימים, היו לרבים מאיתנו מקור של כאב, מורגש יותר ככל שהיה בלתי צפוי יותר: כי אין חולמים במשך שנים, במשך עשרות שנים, על עולם טוב יותר מבלי לציירו בדמיון כמושלם.

מתוך "ההפוגה" מאת: פרימו לוי

השראה: סירי הוּסטוֶט

כמה פעמים הוא אמר את המשפטים האלה? חזרה. חזרה, לא זהות. אין דבר שחוזרים עליו במדויק. גם לא מילים, כי משהו השתנה בדובר ובמאזין, כי שעה שנאמרו ואז נאמרו שוב ושוב, עצם החזרה משנה את המילים. אני פוסעת הלוך ושוב על פני אותה רצפה, אני שרה אותו שיר. אני נשואה לאותו אדם. לא, לא באמת.

מתוך: "קיץ ללא גברים"

השראה: מריאן רבינוביץ'

… כי הנני משורר. ואין זה משנה שאינני מפרסם שירים, וגם אינני מנסה לפרסם. גם בכך אין רבותא שאני כותב רק בשעת "משבר", בקצב מטורף, במשך יום או שבוע, אחת לשנה בערך. אני מגדיר את עצמי כמשורר כי אני מתייחס לעולם כמשורר, ועבורי אין ולא תיתכן מציאות מעבר לזו הפואטית.
מתוך: "המוות רילקה ואני", מאת: מריאן רבינוביץ'

השראה: קאלווינו

– ומדוע אינך מרים את קדמת הקסדה, להראות את פניך?
האביר לא זע ולא נע; יד ימינו, שנתונה היתה בכפפת-ברזל הדוקה היטב, נאחזה ביתר-שאת בתפוח-האוכף ואילו הזרוע השניה, זו שנשאה את המגן, נראתה כרוטטת בצמרמורת.

– אליך אני מדבר, היי אביר! – התעקש קארל הגדול. – איך זה שאינך מראה את פניך למלכך?
הקול בקע ברורות מפתח הקסדה. – כיוון שאינני קיים, מלכי.

– כזאת טרם שמעתי! – קרא הקיסר. – עכשיו נמנה עם כוחותינו גם אביר שאינו קיים! בוא הראה לי קצת.
אג'ילולפו נדמה כמהסס עוד, אך ביד מאוששת, אם כי איטית, הרים את קדמת הקסדה. הקסדה היתה ריקה. בתוך השריון הלבן, שנזר קובעו בכל צבעי הקשת, לא היה איש.

– ראו, פלא פלאים! הפליט קארל הגדול. – ואיך אתה משרת בצבא אם אינך קיים?

– בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה בצדקת מטרתינו הקדושה! אמר אג'ילולפו.

מתוך "אבות אבותינו" – האביר שלא היה ולא נברא, מאת: איטלו קאלווינו

 

השראה: אסתי פלד

 קטע מתוך הספר "לאורה הצח של המציאות" (פורסם בהארץ)

ואף על פי כן, חשוב מאוד ואספר לשכוח: את התקווה.
אבל יש לתור אחר סוג אנין מאוד, דק מן הדק, כדי לא להונות.
אני יכולה לומר בבירור היכן זה נמצא. ההופעה הגלויה של זה היא נדירה. אבל אין ללכת שולל אחר הגלוי. הגלוי מתעתע: הגלוי הוא סבל גדול, סבל גדול מאוד. ככל שמדובר במראית העין, היפוכו של הסבל הוא: רגעי אושר. יש ביכולתי לתאר רגעי אושר.

להמשיך לקרוא

השראה: אנה הרמן

 פרשת דרכים
זֶה שוּב חֲדַר לֵדָה, זֶה שוּב חֲדַר נִתּוחַ.
הֵם שוּב קוֹרְעִים אוֹתָהּ מִתוֹך רַחְמִי בְּלִי שוּם
שְהוּת (גַּם אִם עַכְשָו הַשֶּלֶג הֹגָּשוּם
שֶל לֵדָתָהּ לֹא בָּא בַּקַיִץ הַרָתוּחַ).

להמשיך לקרוא

אורה שרה




לזכרה של ז. שהלכה אתמול לעולמה, יהי זכרה ברוך
אורה גרה בבית הסעודי בישוב בו אני גרה. פעם בשבועיים אנחנו נפגשות כשאני באה ביחד עם כמה מבני משפחתי לערוך בבית קבלת שבת. אורה יושבת בעיניים מזוגגות, לא מדברת, לא מגיבה. התמונות של בני משפחתה מוצגות לפניה על מסך משוכלל, הבעת פניה אינה משתנה.

זה כבר כמעט שלוש שנים שאנחנו נפגשים עם דירי הבית פעם בשבועיים. במשך הזמן התחילו להתרקם להם יחסים. שלום, שלום, מה שלום הילדים, העיקר הבריאות…. אנחנו חוגגים ביחד ימי הולדת וגם את השמחות המשפחתיות שלנו, בר מצווה לאחד הילדים, הולדת הנכד הראשון.
ככל שהכרותינו עם דירי הבית מעמיקה, רגעי הפגישה מתארכים. אני מברכת ב"שבת שלום" נותנת יד, שומעת משהו, מספרת משהו חדש, עונה על שאלות. כשאני פוגשת את אורה, אני אומרת שבת שלום וממשיכה הלאה. אורה לא עונה. אני יודעת שהיא לא בקשר עם מה שקורה סביבה.
לפני חודשים אחדים ראיתי את אורה בחברת כלתה בהתכנסות בחדר האוכל. זו שואלת ואורה עונה. חשבתי שזאת פטה מורגנה. לא יכול להיות! אורה מדברת?!
בביקור הבא בבית סביון נגשתי לברך את אורה בשבת שלום ונשארתי עומדת. הסתכלתי לתוך עיניה וחזרתי שוב: שבת שלום, שבת שלום. אורה, שבת שלום. עיניה פגשו את עיני, גופה נדרך, היא התחילה לרכון קדימה, הפה נפתח במאמץ ניכר ואחרי שניות ארוכות ענתה אורה: שבת שלום. הדריכות בגופה שכחה, והיא חזרה להשען אחורה בגוף רפוי.
מה "שבת שלום" אחד יכול לעשות ללב.
עכשיו, כשאני עוברת ליד אורה אני מברכת ומחכה לתשובה. שבת שלום! שבת שלום. מה שלומך? בסדר. כשהיא לא עונה, אני יודעת שלא בסדר. השתיקה של אורה גם מדברת.
ביום שישי בסוכות באנו לקבלת השבת. התחלנו עם "הנה מה טוב ומה נעים", כהרגלנו, ו"הימים חולפים", ו"ישמחו השמיים". כשהגענו ל"הללויה" שאחרי הדלקת הנרות אורה הצטרפה. שוב נדרך גופה, היא הזדקפה בכסאה פיה נפתח והמילים התגלגלו בפיה.
כן, אורה התחילה לשיר. אחרי כן גם את "לכה דודי", וכשהמשכנו בשירי סוכות אורה המשיכה לשיר "פטיש, מסמר"…
אורה שרה.
עבר החג ושוב אנחנו עורכים את קבלת השבת בבית סביון. הפעם אפי שבאה לבקר את אחת הדיירות מחלקת את השירונים. היא מחלקת לכולם, גם לדירים וגם לאורחים. אורה מסתכלת בכתוב ושרה. מדי פעם אפי עוברת בין הדירים, הופכת את הדף ומורה באצבעה על המקום המדיוק של השיר ששרים עכשיו. "שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון".
כל שבוע אנחנו מברכים את המלאכים: בואכם לשלום… וממשיכים הלאה. את השיר הזה אורה לא שרה. אני מחליטה להמשיך לבית השני, יודעת שאורה זקוקה לזמן,
ואורה מצטרפת אלינו לברכת המלאכים: צאתכם לשלום מלאכי השרת…

.

השראה: קאמי 2

כי אם אין לך מי שיאהב אותך אינך אלא ביש מזל, אבל אם אינך אוהב – הרי זה אסון. וכיום אסון זה ממית את כולנו. שכן הדם, השנאות, מדלדלים את הלב עצמו: הרדיפה הממושכת אחרי הצדק מתישה את האהבה, אף-על-פי שמן האהבה נולדה. בהמולה הזאת שאנחנו חיים בה אין האהבה יכולה להתקיים, והצדק אין בו די.

מתוך: "הזר" – השיבה לטיפזה, מאת: אלבר קאמי

השראה: קאמי 1

בצהרים, על המדרונות החוליים למחצה, הזרועים עוקצי העקרב שנראו כקצף שהשאירו אחריהם בנסיגתם הגלים הסוערים של הימים האחרונים, בצהרים התבוננתי בים, שחוץ מזיע רפוי שנראה בו, היה דמום כליל בשעה ההיא, והרוֵתי את שני הצמאונות, שמִי שמתעלם מהם עת ארוכה סופו שהוָייתו מתיבשת: צמאון האהבה וצמאון ההתפעלות.

מתוך: "הזר" – השיבה לטיפזה, מאת: אלבר קאמי

השראה: מלץ

הן בהתבוננות מעמיקה יותר נראה, כי המעבר מאמונה ללא אמונה איננה אלא ניתוק אכזרי של אותו החוט בין האדם והיקום סביב לו, אשר החל להשתזר בימים הקדומים ההם, באותו הרגע המופלא כאשר עמד הפרא הראשון וגמגם את השם המפורש. ונראה כי דווקא החוט הזה, הוא הוא העורק החי, צינור היניקה לכוחות החיות של הנפש. והקשר הזה, בין האדם והבריאה, הוא הוא כנראה אחד התנאים היסודיים המכריעים לחיי האדם.
[…]
דומני שיש מקום לומר כי שני גזעי אדם קימים בעולם, השונים איש מרעהו ביסוד נפשם: הגזע המאמין והבלתי מאמין.
(דוד מלץ, מתוך "מסביב לעיקר" – לדמותינו הרוחנית)