השראה: חלחלה

"במבט לאחור [התהליך] נראה פשוט וברור, אך בשעה שחוויתי אותו היה קשה מאד להבחין בצדדיו השונים. אמנם את המחנק והגועל שעורר בי התהליך חשתי כבר אז באורח קיצוני למדי, אך לא הייתי מסוגל לתפוס ולארגן לעצמי את מרכיביו. בכל פעם שניסיתי לעשות – אה… בכל אותן שיחות בטלות ואין סופיות – נאלצתי להשתמש שוב ושוב באותם מושגים פוליטיים מיושנים, שלא התאימו כלל למצב הדברים הנוכחי וכיסו הכל במעין ערפל סמיך. כמה הזויות נראות השיחות האלה היום, כשקרעים ובדלים מתוכן עולים במקרה בזכרון! עד כמה חסרי אונים היינו אז מבחינה רוחנית, אנחנו והחינוך הבורגני המקיף שלנו, שעסק כולו בעבר! בדברים שלמדנו לא היה זכר למה שהתרחש מולנו. לכן היו ההסברים שלנו חסרי טעם כל-כך, נסיונותינו להצדיק את מה שקורה מטופשים כל-כך, ומבני החירום הרציונאליים שבעזרתם ביקשנו להיפטר מתחושת הזוועה שליוותה אותנו כל העת, שטחיים כל-כך! […] חלחלה אוחזת אותי כשאני חושב על כך היום.
וחוץ מזה, גם חיי היומיום הפריעו להבנה מלאה של המתרחש. חיי היומיום האלה נמשכו, כמובן, למרות שנעשו בהדרגה תמוהים ובלתי מציאותיים יותר ויותר, מגוכחים לחלוטין אל מול האירועים שברקע. המשכתי כמו קודם ללכת לבית-המשפט העליון. שם נמשכו הדיונים המשפטיים כאילו עוד יש להם משמעות […] המשכתי לטלפן לחברתי צ'רלי, הלכנו יחד לקולנוע, או ישבנו באחד הברים, שתינו קיאנטי, או הלכנו לרקוד. המשכתי לפגוש גם את חברי, לשוחח עם מכרי ולחגוג ימי-הולדת בחיק המשפחה, כמו תמיד. […] ואכן  עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא חיי היומיום האלה, שנמשכו באורח מכאני ואוטומטי, הם שעזרו למנוע התנגדות ממשית לזוועות."

השראה: רבי נחמן מברסלב

דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת
וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר
צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע
וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא. בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת
עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת
וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה
וְזֶה בְּחִינַת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ"

 

השראה: על רגשות וצרכים 5

להוציא מקרים של אי-יכולת פתולוגית, ההידברות אפשרית ויש לקיימה:
זו דרך יעילה וקלה לתרום לשלוותו של הזולת ולשלווה שלך, מפני שהדממה, היעדר הסימנים, הם עצמם בבחינת אות, אך אות דו-משמעי ודו-משמעות מחוללת את אי-השקט ואת החשד. טעות היא לשלול את היכולת ליצור קשר: היא אפשרית תמיד. חטא הוא לשלול את ההידברות; ….

מתוך: "השוקעים והניצולים" מאת: פרימו לוי

השראה: הופמן

לעיתים, דברי הסבר ופירוש, יותר משהם מקרבים אותנו, עשויים הם להרחיקנו מליבו של עניין ולסבך
עלינו את דעתינו. בני האדם נוהגים לנתק את עצמם מן הדברים. את החלל הנוצר בינם לבין הדברים הם ממלאים במושגים, בתיאוריות, בעקרונות ובאמונות. וכך אנו עוסקים תדיר בחיפוש הדברים המצויים איתנו מלכתחילה. כדי להבין אין אנו זקוקים לתחכום אלא לראייה צלולה ולשכל פשוט…

מתוך: "לאן נעלמו הקולות? סיפורי זן ושירי הייקו" מאת יואל הופמן

השראה: הפנר

מלאכים עפים ונוגעים בכוכבים. שדונים יודעים רע וטוב, אפילו גוּליוּמים יודעים.
אנשים לא. אנשים, בני אדם, טובים לדברים אחרים. בעיקר הם טובים עם תינוקות ועוללים, כי הם מחבקים ומנשקים נהדר, יותר טוב מחתולים וכלבים, אפילו מקופים.

מתוך: "כמו אבלאר, כמו אלואיז" – גור של מלאכים, מאת: אברהם הפנר

השראה: ואלזר

נניח שהייתי נותן לך חינוך למופת, איזה משא של אחריות היה מעיק על ראשך ועל גבך.
כידוע לך, חינוך למופת, מה שקרוי חינוך מזהיר, מחייב את המקבל להישגים מזהירים, מחייב קריירה מזהירה. שמח, בני, שתהיה רשאי לנשום בלי לחשוב כל רגע על התקדמות. החינוך שניתן לך אינו מחייב אותך לרוח הרפאים הקרוי היות למופת, החובה האיומה להצטיין מכל הבחינות. חופשי תהיה. איש הטבע תהיה, איש העולם. תהיה רשאי לנשום ולחיות. מי שחייו הם למופת אינו חי. ובכך מברך אותך מקרב לב, בתקווה שאמר לך דברים נכוחים,

אביך

מתוך: מכתב של אב לבנו מאת: רוברט ואלזר

הסיפור המלא בגליון 2 של "המעורר"

השראה: על רגשות וצרכים 4

בשנתו הארבעים ושלוש למד ויליאם סטונר את מה שאנשים אחרים, צעירים בהרבה, למדו לפניו: שהאדם שאוהבים תחילה אינו האדם שאוהבים בסוף, ושהאהבה אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר.

מתוך: "סטונר" מאת: ג'ון וויליאמס

השראה: גינצבורג

… וגם  היום אינני מחנכת, כי לעיתים קרובות מדי הרגשתי ואני מרגישה שאינני מחבבת את עצמי.
כדי לחנך מישהו אחר עליך לחוש איזו חיבה כלפי עצמך או לפחות מעט אמון.

מתוך: "מיקלה שלי" מאת: נטליה גינצבורג

השראה: על רגשות וצרכים 3

זהו פריה המיידי של הגלות, של ההיעקרות משורשים: השתלטות הלא מציאותי על המציאותי

מתוך "ההפוגה" מאת: פרימו לוי

השראה: על רגשות וצרכים 2

פונדקית: הבט בי, חננאל. הבט בי, חננאל!
חננאל: אישה יפה מוכרחה שיביטו בה, מה?
פונדקית: כך טבע הדברים.
חננאל: כשאין מביטים בה, יופיה כאילו אינו קיים, נכון?
פונדקית: כשאין מביטים בה, היא עצמה כאילו אינה קיימת.
חננאל: אני יכול להבין שזה ממש פחד מוות. זה תוקף אותך לעיתים קרובות?