הלימוד, הארגון, צריך להיות כך שהוא מאפשר לדברים שיש בתוך המערכת, שרק מתוך הרגל מופרעים מלעבוד, לחזור להתבטא בחיים. הלימוד נועד לאפשר לאדם לגלות את כל יכולתו. זה כל מה שאפשר לעשות. אבל לרצות להיות אחרת מאשר האדם, כשהוא עושה לעצמו מסגרת ורוצה להכריח את עצמו להכניס את הגוף לתוך המסגרת הזו, זה לא עושה כלום. אפשר להתעמל כך כל החיים עם מפח נפש.
אפשר רק למצוא את מה שיש ולאפשר לו להופיע. ובשביל זה צריך שקט. ולא החלטה – אני מוכרח להגיע ודוחף ומושך ודוחף ומושך… זה רק מפריע. זה מותח ומושך דוקא במקומות שלא צריכים להמתח.
רק כשעושים לאט לאט ומקשיבים איפה אפשר לשפר, לארגן, אז זה מתארך בדרך כזו שזה ניכר בכל דבר. כשעושים בתנאים של קושי זה נקרא ללמוד מתוך כפיה. מי לומד דבר כזה? אם לומדים אותו זה נזק לגוף ולא תועלת.
כל מה שלומדים, לומדים לאט ובלי דחיפה. כל מה שיודעים טוב זה כך. כל מה שלומדים תוך כפיה, תוך הכרח, תוך כאב, אלה דברים ששוכחים ואף פעם לא עושים את זה מתוך הנאה. זה לא תורם כלום.
מתוך: שיעור פלדנקרייז בהדרכת משה פלדנקרייז
באופן אישי 