סתם מילים: אתה בא?

– יוצאים לטיול.
– ….
– אתה בא?
אומרת אמא לבנה בן השלוש.

האם היא באמת שואלת אותו? האם באמת יש לו אפשרות בחירה? האם הוא יכול להשאר בבית אם הוא לא רוצה לבוא? האם זאת באמת שאלה?
התשובה היא לא. זאת לא שאלה. אין לו כאן אפשרות בחירה. הוא לא יכול להשאר לבד בבית. אמא קבעה, אמא החליטה ועכשיו הם יוצאים לטיול.

להמשיך לקרוא

הנהגה

תמונה א
אמא הולכת. הולכת בדרך. בנה בן הארבע הולך איתה. היא מודעת ליעדה ומתקדמת אליו על פי יכולותיה. הקצב בו היא הולכת אינו מתאים לבנה. היא הולכת מהר מדי. משך ההליכה ארוך מידי, אינו מאפשר לבנה לנוח כדי לאסוף כוחות. הדרך שהיא בוחרת סלולה וחסרת אתגרים. את בנה בן הארבע היא משעממת.
בנה מביע את מורת רוחו: אמא, אני עייף, אמא משעמם לי…
הוא נשרך מאחוריה, מילל, כועס… נעצר ולא מוכן להמשיך: קחי אותי על הידיים. לא רוצה ללכת…

להמשיך לקרוא

אמפטיה

בהמשך למה הפתרון

 

תארו לעצמכם שאמא לא היתה רוצה לפתור לבת את הבעיה. לא היתה מנסה לשכנע אותה ולהוכיח לה באותות ובמופתים שהיא יפה? מה היא היתה עושה? מה כבר אפשר לעשות כשבת באה בוכיה ונעלבת? מה בעצם בת צריכה? למה היא זקוקה מאמא שלה? איך עוד אפשר לעזור לבת בלי לפתור לה את הבעיה?

להמשיך לקרוא

מי אשם? מה נחוץ?

– מה עשית, אתה לא רואה שהוא נפל. אתה אף פעם לא נזהר.
– לא נכון אמא. אני נזהרתי, אבל הוא כל הזמן מפרק לי את הבניה שלי.
– כן, אבל את הצריך לשים לב אליו. הוא קטן. תראה מה עשית?! יורד לו דם…

 

להמשיך לקרוא

קצר בתקשורת

–          היא בת שנתיים והיא כבר אומרת לי מטומטמת. עם הגדולה זה בחיים לא קרה, בגיל כל כך מוקדם?!

–          באיזה נסיבות זה קרה?

–          היא רצתה להסתובב עם אוכל בבית ולא הרשיתי לה. אמרתי לה לחזור לשולחן עם האוכל. אז היא אמרה לי מטומטמת. האמת, אני די בשוק. היא כל כך קטנה….

–          בואי ננסה להבין מה היא בעצם בטאה במילה הזאת. האם היא באמת חושבת שאת מטומטמת?

–          לא היא בכלל לא מבינה את המשמעות של המילה.

–          אז מה כן?

–          היא כעסה. לא הרשיתי לה לעשות משהו שהיא רצתה.

–          אהה, אז היא בעצם כעסה והמילה הזאת ביטאה את הכעס שלה.

–          כן, אני מניחה שכן.

להמשיך לקרוא

לשתף פעולה


(רשימה ראשונה)

ילד נולד עם רצון לשתף פעולה. זה איננו אלטרואיזם, זאת איסטרטגיה הישרדותית. אם הוא ישתף פעולה עם המטפלים שלו הוא ישרוד, אם לא, לא. פשוט מאד.

ככל שהוא מתבגר הרצון שלו לשתף פעולה מתפתח מצורך השרדותי לבחירה מוסרית. כששיתוף הפעולה הוא הדדי, והילד חש כבוד בתוך הקשר עם ההורים או מטפלים אחרים, הוא יתחיל לראות את הזולת כאדם ולחוש אליו חמלה, אהבה וקרבה, לא רק כמי שתומך בהשרדות שלו, אלא כאדם נפרד ושלם. ראוי לכבוד, ראוי לדאגה, ראוי להתחשבות.

להמשיך לקרוא

מה אני יכולה לעשות בשבילו



–           אז מה אני יכולה לעשות בשבילו? אני רואה אותו עומד בצד ולא מעיז לשחק עם הילדים. זה נורא. אני מתכווצת כולי.

–          זה כיוון טוב להתבונן בו. בואי נסתכל מה קורה לך כשאת רואה את האירוע הזה.

–          בא לי למות. אני מרגישה שזה כואב לי. ממש כואב.

–          זה מתקשר אצלך למשהו?

להמשיך לקרוא

הבעיה או הפתרון

בהמשך ל לא משנה למה

– את יכולה לדמיין מצב כזה שמישהו מסתכל עליך וחושב שכל מה שאת זה בגללו?

– … וואו, זה נורא המחשבה שאני לא מחליטה שום דבר לעצמי, שזה רק התגובות אליו, זה מרגיש כאילו אני סוג של בובה.

– זאת את חוויה לא נעימה. אז עכשיו תחשבי על הילד שלך. מה, הוא סוג של בובה?

– לא הייתי רוצה לחשוב עליו ככה.

להמשיך לקרוא