את יכולה

זה בכוחות שלך.

נדמה לך שאת חלשה, נדמה לך שאת פסיבית, את מרגישה מאויימת, את מפחדת לעשות צעד, כי הוא חזק וגיבור וחכם, הוא יודע לדבר, יש לו יותר כוח, אולי יש לו נגישות לכסף שלך אין כי את לא מתפרנסת.

אבל זה כן בכוחות שלך.

הנהגה

תמונה א
אמא הולכת. הולכת בדרך. בנה בן הארבע הולך איתה. היא מודעת ליעדה ומתקדמת אליו על פי יכולותיה. הקצב בו היא הולכת אינו מתאים לבנה. היא הולכת מהר מדי. משך ההליכה ארוך מידי, אינו מאפשר לבנה לנוח כדי לאסוף כוחות. הדרך שהיא בוחרת סלולה וחסרת אתגרים. את בנה בן הארבע היא משעממת.
בנה מביע את מורת רוחו: אמא, אני עייף, אמא משעמם לי…
הוא נשרך מאחוריה, מילל, כועס… נעצר ולא מוכן להמשיך: קחי אותי על הידיים. לא רוצה ללכת…

לאן מסתכלים ג'

התחלנו ללכת, סימנו מטרה.

עכשיו הדרך…

עוצרים לנוח. להחליף כוח.

לאן מסתכלים?

כשאנחנו מתבוננים במטרה אנחנו מבחינים במרחק שלנו מהיעד. איזה יאוש.

כשאנחנו מסתכלים על כברת הדרך שכבר עשינו אפשר לחוש תחושת הישג.

היאוש מדלדל את כוחותניו.

תחושת הישג ממלאה אותנו שמחה.

איזה דרך!

שוב הדרך

סימנתי מטרה. לשם אני רוצה להגיע, מה אכפת לי כל מה שקורה בדרך. זה לא מעניין. אני רוצה להגיע.
אומרים: המטרה מקדשת את האמצעים.

להגיע למטרה זה כמו להגיע למצפן. הגעתי למצפן. הגעתי?

ברור שלא. המצפן הוא כלום – רק מצפן. כך המטרה – כשלעצמה כלום, רק מסמנת את הכיוון, מצפן.

שוב הדרך.

לאן מסתכלים ב

 

את הנסיעה הראשונה שלי בתור נהגת עשיתי ביום חורף גשום וערפילי מקרית שמונה לקיבוץ יפתח שעל רכס הרי נפתלי. כשיצאתי בדרכי חזרה היה כבר לילה. ידעתי מאין אני באה ולאן אני הולכת, אבל בין נקודה א' לנקודה ב' שרר ערפל כבד. למי שלא מכיר  –  הדרך במורד הרי נפתלי צרה ופתלתלה. לא ראיתי כלום. נאלצתי לסמוך על התמרורים בצד הדרך שהורו לי את העיקול הבא.

לאן מסתכלים א

 

כשאנחנו יוצאים מהבית לכיוון המכולת לאן מופנות פנינו?

לכוון המכולת כמובן. אם נסתכל לכוון הבית נצטרך ללכת אחורה, נמעד בדרך, נדרס בכביש, נתקל בעמוד חשמל. יש סיכוי גדול שלא נגיע.