השראה: דיוקן 3

שלושים וחמש שנה אני עובד בפסולת נייר, וזה ה love story שלי. שלושים וחמש שנה אני כובש פסולת נייר וספרים ישנים, שלושים וחומש שנה אני מתלכלכך באותיות, עד שאני דומה לכל אותן האינציקלופדיות, שלוש טונות, לפחות, שכבשתי במרוצת הזמן, אני כד מלא מים חיים ומתים, די לי להתכופף מעט וזורמות ממני מחשבות נאות לרוב, אני משכיל שלא מרצוני, לכן אני בעצם לא יודע כלל, מה הן מחשבותי, הנובעות מתוכי, ומה הן המחשבות שבאו לי מקריאה, וכך במשך שלושים וחמש השנים, אני מחובר לעצמי ולעולם סביבי, מפני שאני, כשאני קורא, אני בעצם לא קורא, אני מכניס לפה משפט יפה ומוצץ אותו כמו סוכריה, לוגם אותו לגימות קטנות כמו כוסית ליקר עד שהמחשבה נמהלת בתוכי כמו אלכוהול, נספגת לא רק בתוך מוחי ובתוך ליבי, אלא קולחת בעורקי עד שורשי הנימים.

מתוך:"בדידות רועשת מידי" מאת בוהומיל הראבאל

השראה: דיוקן 2

המצועפת

המצועפת אינה אוהבת לחשוף מעצמה דבר ומתביישת בכול, אפילו במילים. היא נחלצת בכך שהיא אומרת תמיד דבר שונה מזה שהתכוונה אליו, ונמנעת מכל מילה ישירה. היא מדברת במשפטי תנאי ובדרכי שמא, ולפני שמות עצם היא נאלמת דום ועושה אתנחתא. הקיום בעולם היה נעים יותר בעיניה אילולא היו בו גופים. בגופה שלה היא נוהגת כאילו לא היה בנמצא. היא מבחינה בו רק בשעה שעליה לכסותו, אבל גם אז היא משכיחה שלא לבוא עמו במגע. איש עוד לא שמע מפיה שמו של איבר בגוף. אומנותה בלשון עקיפין מפותחת לדרגה גבוהה ביותר, היו תקופות בתולדות הספרות שבהן עשויה היתה להרגיש יותר בנוח, אבל החיים כיום הם סבל כבד. כי הכול מתגרים בה, הכל מכים אותה בהלם, עוד לא בסיטה את מבטה למקום אחר, וכבר יש גם שם דבר מה, צריך היה להסיט את המבט ללא הרף בתפניות קטנות.

מתוך: "עד שמיעה, חמישים דיוקנאות"' מאת אליאס קנטי

השראה: דיוקן 1

מיום שאני כאן, ב"מוסד בנימנטה", כבר הצלחתי להיות לחידה בעיני. גם אני נדבקתי במין שביעות-רצון מוזרה מאוד-מאוד, שכמוה עוד לא הרגשתי אף פעם. אני די ממושמע, אמנם לא כמו קראוס, ששומע פקודה ובן-רגע יוצא מעורו למלא אותה. בדבר אחד כל התלמידים – קראוס, שאכט, שילינסקי, פוקס, פטר הארוך, אני וכל השאר – כולנו דומים זה לזה: כולנו עניים מרודים ותלויים באחרים. קטנים אנחנו, קטנים עד שפל המדרגה. מי שיש לו מרק אחד בכיס,רואים אותו כאילו הוא נסיך מיוחס. ואחד כמוני שמעשן סיגריות, מעורר דאגה בגלל הבזבזנות שלו. אנחנו לובשים מדים. והמדים האלה גם משפילים אותנו וגם מרוממים אותנו….

מתוך: "יאקוב פון גונטן" מאת רוברט ואלזר