לא משנה למה


–          למה הוא חסר ביטחון?

–         לא יודעת. את יודעת?

–         אני לא בדיוק יודעת למה, אבל זה בטח בגללי.

–        כל מה שקורה לו זה בגללך?

להמשיך לקרוא

את לא חייבת לתפוס את כל הכדורים

ל-ח.



ככה התרגלת. מאז שאת ילדה. כדורים התעופפו לכל עבר, ואת אצת לתפוס אותם.
לא רצית שהם יפלו על הרצפה – זה היה חלק מכללי המשחק. לא לתת להם ליפול. להמשיך לקרוא

לרוץ לכביש



         למה תמיד בסוף אני צריכה להחזיק לו את היד ולא לתת לו לרוץ במדרכה. למה הוא לא יכול פשוט לשמוע מה שאני אומרת לו?
         את צריכה להחזיק לו את היד כי חשוב לך שהוא לא ירוץ לכביש?
         כן, זה ממש מסוכן. לפעמים הוא עוצר ליד הכביש אבל לפעמים אני חוששת שהוא לא יעצור.
         את מפחדת שהוא ירוץ לכביש?
         אני לא בטוחה שהוא מבין את המשמעות של העניין הזה. אני לא בטוחה שהוא יודע באמת שהכביש מאד מסוכן.
         זאת אומרת שזה החשש שלך, זה לא החשש שלו, נכון?
         כן, אני חוששת, אני דואגת לו.
         אם כך, את צריכה לקחת על זה אחריות. הוא לא יכול לקחת את האחריות הזאת כי לא מבין את הסכנה הכרוכה בריצה אל הכביש.
         כן, אבל אז אני מחזיקה לו את היד והוא לא מרוצה.
         אז יש כאן שני דברים שחשובים לך. אחד לדאוג שהוא לא יפגע בכביש, והשני, שהוא יהיה מרוצה?
         כן, אני לא רוצה כל הזמן להיות איתו במאבק, בסוף תמיד אני מרגישה שאני הרעה בסיפור.
         את חושבת שזה לא בסדר כשאת מחזיקה אותו ביד ולא נותנת לו לרוץ לכביש?
         לא, אני בטוחה שזה בסדר. הוא באמת לא ממש מבין, הוא בסך הכל בן ארבע.
         אז למה את מרגישה שאת הרעה?
         כי הוא בוכה וכועס שהוא רוצה לרוץ ואני לא נותנת לו.
         את יודעת, מותר לו לכעוס, מותר לו להיות מאוכזב מזה שהוא לא יכול לרוץ. הוא בטח מאד אוהב לרוץ, במיוחד אחרי יום שלם בגן, והמרחב הזה ממש מזמין אותו לרוץ ופתאום את מונעת את זה ממנו. אז הוא מאוכזב, וכועס. הכעס שלו הוא לא המדד לאיכות ההורות שלך. מותר לו לכעוס גם כשאת אמא למופת שדואגת לחיי הבן שלה.
         את אומרת כאן משהו שהוא חדש בשבילי. אין קשר בין הכעס שלו לבין האיכות של האמהות שלי. אז אם הוא כועס זה לא אומר שאני לא בסדר?
         כן, נכון. זה מאד חשוב. מצב הרוח של הילד שלנו לא מעיד על טיב ההורות שלנו. אנחנו מאד מפחדים מהבעת מורת הרוח של הילד. נדמה לנו שהוא תמיד צריך להיות שמח, משתף פעולה, יצירתי. בעצם אנחנו מצפים ממנו למשהו בלתי אפשרי – להיות כל הזמן שמח וטוב לב. לא היינו רוצים שמישהו יצפה מאיתנו להיות כל הזמן שמחים.
         נכון, אותי זה שיגע שאבא שלי כל הזמן רצה שאני אהיה שמחה, וכשלא הייתי שמחה הוא היה מתחיל להצחיק אותי ובעצם מכריח אותי לחייך.
         כן. אז הכבוד הבסיסי לילד שלנו הוא מצד אחד מילוי התפקיד שלנו בתור הורים, בשמירה על חייו במקרה זה, וביחד עם זה גם היכולת לכבד את כל מצבי הרוח שלו. את כל הרגשות. גם אם הם קשים, וגם אם קשה לנו איתם. זה כמובן לא אומר שנסכים שהרגשות שלו ידריכו את מעשיו לפגיעה באחר, אבל זה כבר לפעם אחרת.
         אז איך אני יכולה להעביר את המסר הזה בצורה מכבדת?
         מה הצורך שלך?
         הצורך שלי הוא לשמור על החיים שלו.
         יפה. זה הצורך. יש כן תפקיד שלך בתור אמא שאת חייבת למלא. אין כאן עניין של בחירה. לכן את צריכה לקחת על זה אחריות. אם כך, קחי על זה אחריות, מראש, לא בסוף. כשאתם יוצאים מהגן את נותנת לו יד ואתם הולכים ביחד.
         אני מבינה…
         אבל יש עוד צד בסיפור הזה – בואי ננסה להבין מה הצורך שלו, ואיך אפשר לענות על הצורך שלו מבלי לסכן את חייו.
         אה, זה בעצם כבר קורה. בהמשך הדרך מהגן יש מקום בטוח שמסתובבים בו הרבה ילדים, שם הוא יכול לרוץ. אולי אני יכולה לתת לו לרוץ גם ביציאה מהגן. יש שם גן משחקים עם כל מיני מתקנים שם גם אפשר לרוץ.
         אז הנה, גם הצורך שלו מקבל מענה. אפשר להסב את תשומת לבו לכך.
דוגמא:
         אתה מאד אוהב לרוץ כשאנחנו יוצאים בצהרים מהגן?
         כן, זה כיף לרוץ.
         איזה יופי, אז כשאנחנו נצא היום מהגן אתה יכול לרוץ בגן המשחקים. אחר-כך כשנגיע לכביש אני אתן לך יד ואנחנו נלך ביחד. הכביש מאד מסוכן ואני צריכה לשמור עליך שלא תפגע.
         צריך לזכור, גם אם תדברי אליו בכבוד, תסבירי את הצורך שלך, תשתדלי לתת מענה על הצורך שלו, תנהגי בסבלנות, יתכן שהוא לא יהיה מרוצה. מותר לו. זאת זכותו. וביחד עם זה, זאת זכותך ואף חובתך לשמור על חייו, על פי מיטב הבנתך.

תקשורת: גבולות

עכשיו היא כבר לא כל-כך כועסת. משהו רך יותר זורם בתוכה. היא מרגישה שיש עוד דרך. עדין לא ממש מזהה אותה אבל כבר חשה את גופה נינוח יותר.
כבר לא ממש חשוב לה שהוא פנה אליה בטון מצווה ושלהגיד תודה הוא שכח כבר מזמן. הוא כל-כך חשוב לה. היא כל כך רוצה שיהיה לו טוב. היא לא רוצה לריב. רוצה שהוא יהיה שמח. היא רוצה לשמח אותו, לחסוך לו את הקשיים של החיים.
אבל איך תוכל לחשוף כך את חולשותיה. תמיד אמרו לה שהיא צריכה להיות חזקה מולו, לשים לו גבולות, לא לתת לה לטפס עליה.
היא מתבלבלת. לא יודעת מה חשוב, לא יודעת מה נכון.
היא לא מעלה בדעתה שיש אפשרות ששניהם ירגישו טוב. שזה לא צריך לבוא אחד על חשבון השני.
היא חושבת על הצבת גבולות ומיד עולה בדעתה גדר התיל שהקיפה את הקיבוץ בילדותה. באיזשהו שלב גם סיפרו שהגדר מחושמלת. זה היה נורא מפחיד. גבול בשבילה הוא מקום מאיים, סוגר, מונע מפגש. היא גדלה בתוך שפה של מלחמה וככה היא ממשיכה לראות את החיים שלה עד היום. כדי שאחד ירגיש טוב השני צריך לוותר על עצמו.
היא לא חשבה אף פעם שהגבול נועד לסמן את המרחב, להגיד בפשטות – כאן נגמר דבר אחד ומתחיל דבר אחר. לא מפני שיש מלחמה או סכנה כלשהי, לא משום שיש כאן מפני מי להתגונן, אלא פשוט כדי לומר: עד כאן זאת אני.
היא לא מעלה על דעתה בכלל שגבול הוא גם מקום המפגש. המקום בו היא נגמרת והוא מתחיל. המקום בו הוא פוגש אותה – את צרכיה, את רצונותיה, את העדפותיה, והיא פוגשת אותו – את צרכיו, את רצונותיו, את העדפותיו.
פתאום היא מבינה שהיא לא צריכה להציב גבולות אלא לזהות אותם ולסמן אותם – בעבורו ובעבור עצמה. היא יכולה לראות עכשיו שזהוי הגבול וסימונו הוא ברכה – בעבורו ובעבור עצמה. כך הוא יפגוש אותה, כך הוא יכיר אותה. בכל פעם שוויתרה לו בעצם וויתרה על ההזדמנות שלו להכיר אותה ולהבין מה חשוב לה, במה היא מאמינה.
אז אולי היא עוד לא יודעת בדיוק מה להגיד. אבל היא כבר יודעת שהתחושה הקשה הזאת בבטן, מתחת לצלעות שמלווה אותה בכל פעם שהיא יוצאת למלחמה על הגבולות, מפנה את מקומה למשהו אחר, נעים יותר, נוח יותר.
היא גם יודעת שהמנגינה של המילים שיצאו מפיה תהיה ערבה יותר.

הפרד ומשול

תודה למ.
"הפרד ומשול "הוא מונח שמקורו בלטינית"divide et impera"-  לפיו ניתן להשיג ולשמור על עוצמתו של השולט על ידי פיצול העוצמה המצויה בידי האחרים לנתחים קטנים.
אבל אפשר אחרת –
הפרד: זהה את הגבולות שלך, היכן אתה מתחיל והיכן אתה נגמר, מה שייך לך ומה שייך לאחרים, מה ענינך ומה אינו ענינך. ואז –
ומשול: "ואתה תמשול בו" (בראשית ד ז'.)