אמא במטבח, מסדרת את הכלים במדיח, בדרכה להכין ארוחת ערב. בן נמצא בחדרו.
– בן
– …
– בן!!
– …
אמא נכנסת לחדר של בן. הוא עסוק בטלפון הנייד שלו.
– למה אתה לא עונה לי כשאני קוראת לך?
– מה את רוצה?
– למה אתה לא עונה לי? למה אני צריכה לקרוא לך אלף פעם עד שתענה לי
– הנה עניתי
– כן אבל למה אתה לא יכול לענות לי שאני קוראת לך?
– נו, מה את עכשיו רוצה לעשות לי שיחה? עכשיו עניתי! תגידי מה את רוצה.
– אני רוצה שתזרוק את הזבל
– בסדר
אמא חוזרת למטבח. ממשיכה להכין ארוחת ערב. כשהארוחה מוכנה היא קוראת לבן:
בני נוער
בקשה, הוראה או: של מי האחריות
בהמשך ל לשתף פעולה
"אל תשפוך את המים",
"אל תזרוק את הכדור",
"אל תפזר את האוכל" ….
האם אלה בקשות שאני מבקשת מילדי?
לשאול, לברר, לנסות להבין
אמא, אני לא יכולה עם האשה הזאת. היא מתנהגת אלי כאילו שאני אוויר. לא נעים לי להיות לידה ואני צריכה לעבוד איתה מחר כל היום.
פעם הייתי אומרת:
ילדתי, מה את עושה עניין, מה זה חשוב איך היא מתנהגת. את לא באמת אוויר.
או:
את לא צריכה לעשות מזה עניין, פשוט תנסי להתרחק ממנה במשך היום.
נסיעה לסבא וסבתא: המקום של אמא – חלק שלישי
חלק ראשון: טוב אז אל תבואי
חלק שני: לראות את בת
עד כאן התנהלה השיחה "במגרש" של בת. אמא ראתה אותה, שמעה אותה בלי לבקר או לשפוט. היא גם מצאה דרך להביע את הערכתה לבת. ועדין השאלה נשארה עומדת: האם בת תלך עם הוריה לבקר את סבא וסבתא.
למה חשוב לאמא שכל המשפחה תלך ביחד לסבא ולסבתא? האם אמא שאלה את עצמה את השאלה הזאת? האם היא עצמה יודעת למה? על איזה צורך הרצון הזה מבקש לתת מענה? לא ממש. אמא התרגלה להאחז במעשים, לדבוק בהם, לראות בהם חזות הכל, לא להכיר בכך שיש משהו מאחוריהם וודאי שלא להבין מה עומד מאחוריהם.
– אני בכל זאת רוצה שתבואי איתנו לסבא וסבתא. מאד חשוב לי שנלך לסבא ולסבתא ביחד כל המשפחה.
– אמא, אני לא מבינה למה זה כל כך חשוב לך, מה זה משנה לך בכלל?
– את יודעת מה, אני אפילו לא בדיוק יודעת… אולי כי ככה נהוג… וסבא יחשוב שאני אמא יותר מדי וותרנית אם אני לא אכריח אותך לבוא איתנו.
– מה אמא, גם איתך סבא נורא ביקורתי?
– כן, לפעמים קשה לי עם הביקורת שלו. אני גם אוהבת אותו אבל גם קשה לי.
– אוי אמא'לה…
אמא חושפת כאן את הפגיעות שלה. היא כבר לא החזקה והשתלטנית, היא אשה בשר ודם, פגועה לפעמים, חלשה לפעמים וכשהיא מוכנה לחשוף את החולשות שלה היא אפילו יכולה לזכות בהבנה מצד בת.
לא ברור מה קרה בסוף הסיפור. האם בת הצטרפה אל כל המשפחה לביקור אצל סבא וסבתא. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אבל הדיאלוג בין אמא ובת לא היה תקוע. הוא הסתיים בקרבה ובהבנה ויש סיכוי גדול שהאווירה בבית היתה נעימה ומכבדת יותר.
הדיאלוגים שהוצגו כאן, כולם דמיוניים. וככאלה איפשרו גם לאמא וגם לבת להגיע לסוג של הכרה, תובנה, הבנה ושינוי. מובן שלא תמיד הדיאלוגים שלנו עם היקרים לנו יובילו את כל המשתתפים ליציאה מהמעגל הצפוי. שינוי זה בנקודת המבט דורש הרבה תרגול ואימון גם מצד האמא וגם מצד הבת.
כאשר מתחילים להוביל שינוי כזה בתוך מציאות של תקשורת ביקורתית-תובענית-שיפוטית-ווכחנית, התגובות של הבת לא ישתנו מיד. היא לא תיפול מיד על צוואר אמא, תחבק אותה ותגיד לה תודה.
יתכן שהיא לא תרצה לשתף פעולה, יתכן שהיא תמשיך להתקיף: "אוף אמא מה זה השטויות האלה שלך עכשיו?", יתכן שהיא בכלל תיעלם בחדרה ולא תרצה להמשיך לדבר. כל אלה הן תגובות של התגוננות לנוכח סכנה. כשבת חווה לאורך זמן חוסר הבנה, שיפוט ותובענות מצד אמא, היא מתרגלת להגן על עצמה.
ככל שהיא תחווה פחות ופחות סכנה, כי אמא תהיה קשובה לרגשות ולצרכים שלה ולא תיאחז במעשיה, כך תוכל בת להפתח ולהתרווח בשיחות עם אמא ולא תצטרך להשתמש בתגובות ההתגוננות שנחוות על-ידי אמא כהתקפה.
ואם לא?
ואם בת ממשיכה להמנע משיחה, ממשיכה להתקיף, והשיחה לא יוצאת מהמעגל הצפוי מראש,
בכל מקרה אמא תרגיש טוב יותר ושלמה יותר אם היא עצמה –
- תניח שתמיד תמיד יש סיבה אמיתית לסערות הרגשיות של בת,
- תקשיב ביתר תשומת לב,
- תאט את קצב הדיבור,
- תכבד את בת ואת עצמה,
- תנסה להסית את השיחה מהגלוי לנסתר, גם אצלה וגם אצל בת
- תמיר את נושא השיחה מהמעשים למניעים, גם שלה וגם של בת.
נסיעה לסבא וסבתא: לראות את בת – חלק שני
נסיעה לסבא וסבתא: טוב אז אל תבואי – חלק ראשון
אמא לא רואה את בת. רואה רק את התכניות שלה עצמה שהולכות להשתבש באחר הצהרים הזה.
איך אפשר לראות כאן את בת?
אולי בת עייפה, אולי זה בכלל לא עניין של עייפות אלא שיעמום? אולי היא לא אוהבת לבוא לסבא וסבתא כי סבא כל הזמן מבקר אותה על איך שהיא מתלבשת ואיך שהיא מדברת. אולי זה בן הדוד שבא ביחד עם הוריו לסבא וסבתא שמסתכל עליה במבט מטריד והיא מרגישה לא נוח בחברתו?
הצעה:
– אנחנו מתארגנים לנסוע לסבא וסבתא
– אני לא באה!
– את אומרת שאת עייפה ולכן אין לך כוח לנסוע איתנו?
– כן, אני ממש עייפה, הלכתי לישון אתמול, בעצם זה כבר היה היום בשש בבוקר .
– באמת?! מה עשית עד שש בבוקר?
– דיברתי עם הילה.
– עם הילה?!
– כן, עם הילה. יש לה בעיות עם ההורים שלה.
– אז את היית איתה בטלפון את כל השעות האלה?
– כן, היא לא יכולה לדבר עם ההורים שלה. הם בכלל לא רואים אותה ואת הבעיות שלה. הם חושבים רק על עצמם.
– אהה
– אז אני הקשבתי לכל הסיפורים שלה, והאמת אני לא כל כך יודעת מה להגיד לה, אבל…..
– אז איזה יופי שיש לה אותך. יש לה מישהו לדבר איתו. היא בטח מרגישה קצת פחות לבד.
– כן, היא באמת אמרה לי שאיזה כיף שיש לה חברה כמוני…. אמא וגם יש עוד משהו…
– מה?
– אמא, סבא הזה משגע לי את השכל. תמיד יש לו מה להגיד על כל דבר. על איך שאני מתלבשת, ומה שאני אומרת ומה שאני עושה, והוא תמיד מספר לי כמה בן-דוד מוצלח, ואיזה ציונים הוא מקבל, ואיך הוא מצליח גם להתנדב למד"א וגם להוציא ציונים כאלה טובים. אני לא אוהבת להיות שם…
– את מרגישה לא שווה ולא מוצלחת כמו בן-דוד כשסבא מספר לך עליו?
– כן, אני לא רוצה לשמוע את זה. אני זה אני והוא זה הוא, מה זה קשור אלי בכלל?
– היית רוצה שסבא יראה אותך ויעריך אותך ככה כמו שאת?
– כן, אז היה לי הרבה יותר קל לבוא לשם גם כשאני עייפה, כי לא הייתי מרגישה שאני כל הזמן צריכה לעשות חשבונות מה אני אומרת ואיך אני אומרת ומה מותר לי לספר ומה אסור לי לספר….
– אז בעצם את מעדיפה לא לבוא איתנו כי לא נעים לך אצל סבא וסבתא.
– כן, לא כיף לי שם
כשאנחנו מתחילים להקשיב למה שרוחש מתחת לפני השטח, העניין הגלוי – בת תלך או לא תלך לסבא וסבתא, לא תופס את כל המרחב. ברור שיש ביחד איתו עוד משהו. ה"משהו" הזה הוא מקום בו הדברים הם לא חד משמעיים – כן או לא, אלא הרבה יותר מורכבים ופתוחים לאפשרויות חדשות שלא יכולות להתברר כשהשיחה נסובה כולה סביב החלק הגלוי – המעשים וההתנהגות.
אמא יכולה לללכת לקראת בת בדרכים שונות. אולי היא תמצא דרך לשמור עליה מפני הביקורת של סבא, אולי היא בכלל תוותר לבת על הנסיעה. מה שחשוב הוא שתעמוד בפניה אפשרות בחירה. היא לא תחוש עוד את תחושת הכפייה שנגרמת לה בכל שיחה עם בת.
בחלק השלישי והאחרון – המקום של אמא
נסיעה לסבא וסבתא: טוב, אז אל תבואי – חלק ראשון
– אנחנו מתארגנים לנסוע לסבא וסבתא
– אני לא באה!
– למה?
– אין לי כוח
– למה אין לך כוח?
– איך את עייפה, רק בשתים עשרה קמת ואת כבר עייפה.
– אמא, כן אני עייפה, זה לא קשור מתי אני קמה.
– טוב, אני מצפה ממך שתבואי איתנו לסבא וסבתא למרות שאת עייפה.
– כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שאני לא באה, אני מתה מעייפות, את לא מבינה מה אני אומרת לך?
– למה תמיד שאנחנו צריכים לנסוע לסבא וסבתא בדיוק אז את עייפה, זה נראה לי מאד מוזר.
– כן, הנה עוד פעם את לא מאמינה לי. אין לי בכלל חשק לדבר איתך, את ממילא לא מאמינה ולא מקשיבה, ודי אני לא יכולה ככה יותר…
– למה את אומרת ככה, אני לא מאמינה לך? אני בסך הכל רוצה שתתחשבי גם באנשים אחרים במשפחה הזאת. את לא מרכז העולם, את צריכה לוותר לפעמים.
– אמא, אני עייפה, עייפה, ע-י-פ-ה, את מבינה מה אני אומרת? הלכתי לישון אתמול נורא מאוחר, דיברתי עם הילה עד שש בבוקר.
– זה ממש מרתיח אותי, את ידעת שאנחנו מתכוונים לנסוע היום אחר-הצהריים, למה לא הלכת לישון יותר מוקדם, אני לא מבינה מה עובר לך בראש.
– אמא, הילה ממש היתה צריכה אותי, את לא יודעת מה עובר עליה…
– טוב, די, אין לי כוח לזה, אם את כל-כך עייפה אז אל תבואי…
– טוב, יאללה, אני לא מבינה איך תמיד אני יוצאת לא בסדר בכל שיחה איתך.
– מה לא בסדר? השגת בדיוק את מה שרצית!
את השיחה הזאת בווריאציות שונות נהלו אמא ובת כבר עשרות פעמים אם לא מאות. מכל שיחה כזאת שתיהן יוצאות מותשות, מתוסכלות. כל אחת מהן מרגישה שאין שום סיכוי לשיחה אמיתית, לקרבה אמיתית. אמא ובת לכודות במלכודת התקשורת בינהן.
לכל מילה שאנחנו אומרים, לכל מעשה שאנחנו עושים יש כוונה. הכוונה היא תמיד להיטיב איתנו, למלא איזה צורך שלנו שלא מקבל מענה. אבל הפן הזה של המציאות הוא נסתר. בדרך כלל השיחות שלנו נסובות סביב החלק הגלוי והכוונה שמאחורי הדברים נשארת נסתרת. כך נוצרים הוויכוחים שלנו. כל אחד נאחז במעשה הגלוי שלו, לא מרפה, מפחד לוותר על עצמו, על המקום שלו, על הקול שלו, ובמקום שיחה נוצר מאבק. כן תבואי לסבא וסבתא, לא תבואי לסבא וסבתא.
ההרגל הזה לא לחשוף את הכוונה הנסתרת מאחורי הדברים כל כך מושרש עד שקשה לנו לפעמים לזכור שיש כוונה מאחורי מעשינו או המילים שלנו, ואנחנו עצמנו נלכדים בתוך המערבולת של המאבק הגלוי – היא כן תבוא לסבא וסבתא או לא.
איך אמא יכולה לעזור לבת?
- להבין שמעשיה של בת והמילים שלה נועדו לענות על צורך כלשהו – צורך שלה עצמה. הם לא נועדו לפגוע, לזלזל, להפגין חוסר רגישות.
- להבין שגם אצלה, אצל בת, המניעים האלו לא בהכרח מודעים. הרגלי שיחה של שנים התעלמו מההיבטים הללו,לעיתים עד כדי כך, שאין בפיה את אוצר המילים לדבר על הדברים.
- ללמוד להמיר את הגלוי לנסתר. מילים ומעשים מעידים על כוונה לענות לצורך. איזה צורך?
- לא להחליט בשבילה מה היא מרגישה ומה היא צריכה, אלא לשאול, להציע, לברר ביחד.
- לזכור שגם כאשר המילים שלה נשמעות מזלזלות, או המעשה נראה לא מתחשב, תמיד מסתתרת מאחוריו כוונה לענות על צורך. ואפשר אפילו לומר שככל שהמעשה פחות מתחשב והמילים יותר בוטות, ככה הצורך דחוף יותר.
חלק שני – לראות את בת
חלק שלישי – המקום של אמא
באופן אישי 