לא משנה למה

 

 

–          למה הוא חסר ביטחון?

–         לא יודעת. את יודעת?

–         אני לא בדיוק יודעת למה, אבל זה בטח בגללי.

–        כל מה שקורה לו זה בגללך?

השראה: אסתי פלד

 קטע מתוך הספר "לאורה הצח של המציאות" (פורסם בהארץ)

ואף על פי כן, חשוב מאוד ואספר לשכוח: את התקווה.
אבל יש לתור אחר סוג אנין מאוד, דק מן הדק, כדי לא להונות.
אני יכולה לומר בבירור היכן זה נמצא. ההופעה הגלויה של זה היא נדירה. אבל אין ללכת שולל אחר הגלוי. הגלוי מתעתע: הגלוי הוא סבל גדול, סבל גדול מאוד. ככל שמדובר במראית העין, היפוכו של הסבל הוא: רגעי אושר. יש ביכולתי לתאר רגעי אושר.

השראה: אנה הרמן

 פרשת דרכים
זֶה שוּב חֲדַר לֵדָה, זֶה שוּב חֲדַר נִתּוחַ.
הֵם שוּב קוֹרְעִים אוֹתָהּ מִתוֹך רַחְמִי בְּלִי שוּם
שְהוּת (גַּם אִם עַכְשָו הַשֶּלֶג הֹגָּשוּם
שֶל לֵדָתָהּ לֹא בָּא בַּקַיִץ הַרָתוּחַ).

תקשורת: בדידות

אבל מה להגיד לו? איך להגיד לו את האהבה העצומה שהיא מרגישה כלפיו? איך להגיד לו את עצמה?

באיזה מילים להשתמש?

היא שמה לב שהיא לא יודעת לדבר איתו. היא שותקת, היא יודעת שצריך להקשיב. היא מנסה להבין אותו, לקבל אותו, אבל בתוך הגוף היא חשה את הגוש שמתחיל לעלות לכוון הגרון, את התחושה הלא נוחה בבטן. היא מרגישה מושפלת ולא יכולה בכלל לראות אותו. אז מתפרץ ממנה כעס. המילים יוצאות מפיה כמו צרור יריות, מהירות, קבועות, פוגעות. "אני לא מוכנה שתדבר אלי ככה". היא דורשת, תובעת, מצווה.

הוא בשלו, כאילו לא אמרה דבר. ממשיך לפנות אליה בטון מזלזל, כאילו העולם שלו: "מה את עושה כזה עניין, אז לא אמרתי תודה, אז מה?! עכשיו תתחילי עוד פעם עם ההצגות שלך?"

והיא נבהלת, כבר מכירה את הטון הזה שלו. הוא מבשר ימים של שתיקות. "את יודעת מה? אם לא מתאים לך איך שאני מדבר אליך, אני לא אדבר אליך בכלל".

בראש שלה היא חוזרת שוב ושוב על המילים שלו, נפגעת כל פעם מחדש. מרגישה איך היא הופכת להיות קטנה קטנה, אולי בת שלוש ודמותו בעיני רוחה גדלה וגדלה. הוא נהיה עצום. היא ממש כועסת עליו, נפגעת מהטון המצווה שלו, לא מבינה איך הוא מדבר ככה. ממי הוא למד לדבר ככה, ממי הוא למד לאיים? אה, זה ברור, זה אבא שלו…

אחר כך, היא מריצה את הסצינה הזאת בעיני רוחה, חוזרת שוב ושוב על המילים שלו במחשבותיה, כועסת בפעם המי יודע כמה על האבא שלו שמגיח לחייהם בזמנו החופשי, כאוות נפשו, ומשאיר את שניהם מבולבלים וכואבים. שוכחת מה היא רוצה, שוכחת את עצמה, את הכוונה האוהבת שנולדה ביחד איתו. היא עסוקה רק בהם.  בבן ובאב. היא לא קיימת. הם, הם הם.

ובכלל לא מרגישה איך היא מאבדת את עצמה, איך היא לא נותנת לעצמה מקום, איך היא מאבדת את הקשר לחיים שלה. הם, הם, הם.

בדידות.

אמא טובה, אמא רעה

בשיחה, שאלתי אישה אחת שהתלוננה בפני על כך שהיא אמא רעה, כמה אחוזים מהמעשים שלה בתור אמא רעים וכמה טובים. בערך חצי חצי היא אמרה.

אז למה את מכנה את עצמך אמא רעה? למה לא אמא טובה?

מה, חצי רע הוא יותר גדול מחצי טוב?