השראה: קאמי 1

בצהרים, על המדרונות החוליים למחצה, הזרועים עוקצי העקרב שנראו כקצף שהשאירו אחריהם בנסיגתם הגלים הסוערים של הימים האחרונים, בצהרים התבוננתי בים, שחוץ מזיע רפוי שנראה בו, היה דמום כליל בשעה ההיא, והרוֵתי את שני הצמאונות, שמִי שמתעלם מהם עת ארוכה סופו שהוָייתו מתיבשת: צמאון האהבה וצמאון ההתפעלות.

מתוך: "הזר" – השיבה לטיפזה, מאת: אלבר קאמי

אהבה: מה זאת

         אני רוצה שתהיה אהבה בחיים שלי.
         אין לך אהבה בחיים?
         לא, אני לבד, אין לי בן זוג.

         ומה עם הבן שלך?
         אה, זה משהו אחר.
         זאת לא אהבה?
         כן, אבל אני מרגישה לבד.
         אין לך חברים?
         יש לי חברים. 
 –    אז את לא לבד. יש אנשים שאוהבים אותך.

–     אבל עם חברים זה אהבה?
         מה זאת אהבה?
         אהבה זה שתהיה כתף לשים עליה את הראש בסוף היום.
         אז אהבה זה תמיכה?
         לא זה הרבה יותר מזה. זה מה שנותן לי להרגיש אשה.
         אהה, לאהבה רומנטית את מתכוונת?
         כן, שיהיה מי שיחזר אחרי, שאהיה בשבילו האחת והיחידה.
         אז אהבה בשבילך זה בלעדיות – הוא אוהב רק אותך ואת אוהבת רק אותו?
         כן, כן. זה אהבה.
–    זה יותר עניין של ביטחון, לא? 

–    אהה, כן, אולי…
         אז מה זה עם הבן שלך?
         זאת אהבה?

זוגיות: תכלית 2

 

לזוגיות אין תכלית. או שאנחנו ביחד או שלא. כשאנחנו ביחד יכולה ללבלב האהבה, אבל אם נתנה את הזוגיות באהבתו של הזולת היא תקמול. כשהאהבה שלי היא על תנאי שולטים בי פחד וחשדנות. 

מעשה זה שלו – משמעותו אהבה?
מילה זו שאמר לי – משמעותה אהבה?
טון זה שמתלווה לדבריו – משמעותו אהבה?
בכל רגע ורגע אני בוחנת את הזולת, מנסה לפרש ללא הרף את התנהגותו.
למה הוא מתכוון?
מה אומרות עיניו?
על מה מעידה תנועת ידו?
וכך במקום להגביר את האהבה, מתגברים פחד וחשדנות.
במקום של פחד וחשדנות, לא יכולה האהבה ללבלב.
ואם כך, מה תכלית הזוגיות?

תקשורת: גבולות

עכשיו היא כבר לא כל-כך כועסת. משהו רך יותר זורם בתוכה. היא מרגישה שיש עוד דרך. עדין לא ממש מזהה אותה אבל כבר חשה את גופה נינוח יותר.
כבר לא ממש חשוב לה שהוא פנה אליה בטון מצווה ושלהגיד תודה הוא שכח כבר מזמן. הוא כל-כך חשוב לה. היא כל כך רוצה שיהיה לו טוב. היא לא רוצה לריב. רוצה שהוא יהיה שמח. היא רוצה לשמח אותו, לחסוך לו את הקשיים של החיים.
אבל איך תוכל לחשוף כך את חולשותיה. תמיד אמרו לה שהיא צריכה להיות חזקה מולו, לשים לו גבולות, לא לתת לה לטפס עליה.
היא מתבלבלת. לא יודעת מה חשוב, לא יודעת מה נכון.
היא לא מעלה בדעתה שיש אפשרות ששניהם ירגישו טוב. שזה לא צריך לבוא אחד על חשבון השני.
היא חושבת על הצבת גבולות ומיד עולה בדעתה גדר התיל שהקיפה את הקיבוץ בילדותה. באיזשהו שלב גם סיפרו שהגדר מחושמלת. זה היה נורא מפחיד. גבול בשבילה הוא מקום מאיים, סוגר, מונע מפגש. היא גדלה בתוך שפה של מלחמה וככה היא ממשיכה לראות את החיים שלה עד היום. כדי שאחד ירגיש טוב השני צריך לוותר על עצמו.
היא לא חשבה אף פעם שהגבול נועד לסמן את המרחב, להגיד בפשטות – כאן נגמר דבר אחד ומתחיל דבר אחר. לא מפני שיש מלחמה או סכנה כלשהי, לא משום שיש כאן מפני מי להתגונן, אלא פשוט כדי לומר: עד כאן זאת אני.
היא לא מעלה על דעתה בכלל שגבול הוא גם מקום המפגש. המקום בו היא נגמרת והוא מתחיל. המקום בו הוא פוגש אותה – את צרכיה, את רצונותיה, את העדפותיה, והיא פוגשת אותו – את צרכיו, את רצונותיו, את העדפותיו.
פתאום היא מבינה שהיא לא צריכה להציב גבולות אלא לזהות אותם ולסמן אותם – בעבורו ובעבור עצמה. היא יכולה לראות עכשיו שזהוי הגבול וסימונו הוא ברכה – בעבורו ובעבור עצמה. כך הוא יפגוש אותה, כך הוא יכיר אותה. בכל פעם שוויתרה לו בעצם וויתרה על ההזדמנות שלו להכיר אותה ולהבין מה חשוב לה, במה היא מאמינה.
אז אולי היא עוד לא יודעת בדיוק מה להגיד. אבל היא כבר יודעת שהתחושה הקשה הזאת בבטן, מתחת לצלעות שמלווה אותה בכל פעם שהיא יוצאת למלחמה על הגבולות, מפנה את מקומה למשהו אחר, נעים יותר, נוח יותר.
היא גם יודעת שהמנגינה של המילים שיצאו מפיה תהיה ערבה יותר.

תקשורת: מאבק

יש דברים שהיא לא מוכנה לוותר עליהם. למשל, היא לא מוכנה שהוא ידבר אליה ככה. היא עומדת על כך שהוא יכבד אותה. כשהוא פונה אליה בצורה לא מכובדת היא מענישה אותו, מונעת ממנו משהו. ובפעם הבאה הכל חוזר. הוא פונה אליה בצורה לא מכבדת, היא מענישה. כך הם נאבקים כבר שנים. מאז שהיה ילד קטן. 

היום הוא כבר בן ארבע-עשרה, המאבקים הולכים ונעשים קשים. היא חסרת אונים. לא יודעת מה לעשות. מה שקורה בינהם רק מגביר את החשדנות, מבסס את המאבק. הם לא מחליפים ביניהם מילה כששניהם נמצאים בבית. כל אחד מבוצר בעמדתו. "היא לא מניחה לי" "הוא מעליב ופוגע". את ארוחת הערב הם כבר לא אוכלים יחד. הוא אוכל מול הטלוויזיה. היא יושבת ליד השולחן עם ספר, או משוחחת בטלפון עם חבר.
אם היתה עוצרת רגע אחד לשאול את עצמה מה באמת חשוב לה, היתה מגלה שהכי היתה רוצה שהיחסים בינהם יהיו טובים. שהוא יספר לה מה קורה איתו, מה עובר עליו, שירגיש בטוח לשתף אותה, אולי אפילו להתיעץ איתה. היא הרי כבר ראתה כמה דברים בחיים שלה, והוא כל כך צעיר.
היא גם היתה מגלה שחשוב לה להרגיש בטוחה, שבביתה יפנו אליה בצורה מכבדת לא כמו בבית הוריה שם היתה אמה שופטת ומבקרת אותה על כל מה שעשתה ועל מה שלא עשתה…
ובעצם היא רוצה להיות שלמה עם האמהות שלה. לדעת שהיא עושה את הדבר הנכון. היא משקיעה בילד הזה את החיים שלה. הוא חשוב לה מאד. שעות וימים היא חושבת עליו, דואגת לו, רוצה להיות שקטה, לדעת שעתידו מובטח.
הפניה פנימה, אליה, אל עצמה, מבהירה לה עד כמה הוא חשוב לה, פתאום היא מרגישה אוהבת. היא מתבוננת בו ורואה את פלומת השיער הדק שמתחילה לכסות את לחייו ונזכרת במלמוליו הראשונים שהביאו כל כך הרבה אושר לחיים שלה. היא גם יכולה לתאר לעצמה שאולי בעצם הוא מרגיש כמוה. גם הוא היה רוצה לשתף אותה, לקבל את התמיכה שלה, גם הוא רוצה להרגיש בטוח, שיכבדו אותו בביתו, גם הוא רוצה לדעת שהוא עושה את הדבר הנכון.
עכשיו היא כבר לא כל-כך כועסת. משהו רך יותר זורם בתוכה. היא מרגישה שיש עוד דרך. עדין לא ממש מזהה אותה אבל כבר חשה את גופה נינוח יותר.
 אולי בפעם הבאה התגובה שלה תהיה אחרת.

השראה: מלץ – אהבה

בבוקר, עם הדמדומים, היתה אסתר'ל יוצאת מהמיטה, מחליקה מעליה את כותנתה על הרצפה ונשארת עומדת לבנה, חמה, באמצע החדר, מתמתחת וחולצת את עצמותיה… היה מאיר רועד מאהבה גדושה לגוף היקר הזה.

מתוך: "חתחתים בדרך" – ברית, מאת: דוד מלץ

זוגיות: מחשבות

פגשתי נשמה תאומה. אהבה.
אני מגלה שפצעיו של אהובי הם המזור לפצעי שלי. פסיכולוגיה.
חבר אמר לי שזוגיות היא בית חרושת לילדים. אבולוציה.
לפעמים אני פוגשת איש ומדמיינת את חיינו המשותפים. מקרה.
כל בוקר מתעוררת לצידו במיטה. הרגל.

תקשורת – דמגוגיה

בודאי היו כמה קוראים שהרגישו שיש ברשומה הקודמת סוג של דמגוגיה.
תדברי אל הילד שלך בהתענינות והוא ירוץ ללמוד למבחן. נו באמת…
אבל זה לא העניין.
זה לא חשוב אם הילד למד למבחן או לא ואיזה ציון הוא קיבל. העניין הוא התקשורת. להמשיך לקרוא

נקודת החרות

לפני שנים שמעתי בטלוויזיה ראיון עם איש הודי על מוסד הנישואין בהודו –
אצלכם, הוא אומר לכתבת המערבית, קודם אוהבים אחר-כך מתחתנים. אצלנו – קודם מתחתנים אחר כך אוהבים.
הוא מנסח שתי אפשרויות של בחירה באהבה.
נדמה שהחרות שלנו, אנשי המערב, גדולה יותר – אנחנו בוחרים את מי לאהוב.
אבל, אם נגביל את תחושת החרות שלנו רק לרגעים בהם מתאפשרת לנו בחירה נחוש אסירים של המציאות בכל פעם שאירוע כופה עצמו עלינו.
הילד הזה שנולד לנו הוא מציאות שנכפית עלינו, תגובה של חבר לסיפור שלנו הוא מציאות שנכפית, התנהגותו של שותף לחיים היא מציאות כפויה וגם חלילה אסון. במצבים הללו היכולת לאהוב את מה שקורה, את מי שנמצא, היא זו שמובילה אותנו לנקודת החרות.
ועוד מקרבת אותנו לנקודת החרות היא האהבה שאנחנו יכולים לחוש כלפי אותם רגעים בחיינו שנכפו עלינו מתוך החולשות שלנו – כן, אני כך מתוך חולשתי, וזאת היא בחירתי. כן, אני יכולה לאהוב למרות ולא בזכות.
להיות בת חרות בתוך מגבלותי כאדם.
בחירה בכל תנאי ובכל מצב,
אהבה ללא תנאי ובכל מצב.
חרות תמיד.