אמא יקרה,
אחד הדברים שתמיד כדאי לבדוק בתוך סבך תקשורתי הוא לאן מופנה מבטך בזמן האירוע. הנטיה הטבעית שלנו, אולי אפילו האינסטינקטיבית היא להתסכל על הזולת. הרי את עצמך את לא רואה. אותו את רואה מצויין. כן ממש רואה – את שפת הגוף שלו, את הבעות פניו. את עצמך את לא רואה, לא את שפת הגוף שלך, לא את הבעות פניך, לא בטוח שאת יכולה לשמוע את הטון של דבריך. את הטון של דבריו לעומת זאת, את הכעס והזלזול שעצור בו את שומעת מצויין.
מה הפלא אם כך, שמבטך מופנה אליו. העוצמה שהוא מביע בכעסו מושכת את כל תשומת לבך. מה הפלא שגם אם ברגע הראשון היית עניינית, עכשיו, אחרי התגובה שלו את נסחפת לתוך מערבולת של רגשות עזים.
כדי להתיר את הסבך הזה דרושה תנועה אחרת לגמרי, בכיוון אחר, עדינה הרבה יותר. איטית יותר.
תנועה פנימה. לתוך עצמך, אל מתחת לתגובה האוטומטית שלך להתנהגות שלו.
את כועסת. ממש רותחת.
מה רוחש מתחת לכעס?
את נעלבת. מצפה שידבר אליך בכבוד. אולי את מודאגת קצת בעניני חינוך. לא בטוחה האם עליך לעמוד על כך שיציית לך. את מבולבלת. לא בטוחה בדרך. כל פעם כשהוא מדבר אליך ככה את גם נזכרת בטון של אבא שלך הפוגע המזלזל: "מה את עושה כזה עניין", ומתכווצת. את מפחדת שהוא יהיה כמו אבא שלו…
ומה בעצם את רוצה?
אולי את רוצה שיהיה נעים בבית שלכם. שהארוחות המשותפות שלכם יעברו בנעימים. אולי את רוצה גם להיות בטוחה שאת נותנת לבנך את התנאים שייטיבו את עתידו, להיות בטוחה שהוא לא ידבר ככה אל אנשים אחרים. שיאהבו אותו, רוצה שהוא יאהב אותך. רוצה לעשות תיקון. שבנך לא יצטרך לסבול כמו שאת סבלת מאביך. רוצה לכונן יחסי כבוד ואהבה איתו.
לשנות כיוון זה לא פשוט. ברגע ההתלקחות את לא תזכרי כלום, תמשכי לאש כמו פרפר. אבל אולי ברגע שאחרי תזכרי שיש אפשרות אחרת. אפשר להפנות את המבט פנימה, אליך. מבט חומל ומכיל, מבט שעושה מקום למה שמתחולל בתוכך. אולי תחושי קצת פחות בדידות. הנה, את יכולה לתת חיבוק לעצמך.
באופן אישי 