חג המכשפה

מאת: עינת בדי

מה שאני הולכת לכתוב יהיה על עצמי – למה רציתי לקרוא "חג המכשפה", למה אני רוצה להגיד לכם: כדאי לכם גם.

אז ראשית, גילוי נאות : עינת היא חברה, וזאת סיבה מספיק טובה עבורי לקרוא את הספר. בדרך כלל כשאני מתחילה לקרוא ספר אני נדרכת, חושים מתחדדים – אני מחפשת רמזים דקים מן הדקים שיסמנו לי האם אמצא כאן משהו ממני או שהספר בכלל לא קשור. הפעם, ויתרתי על סוג העירנות הזאת. ידעתי שאת הספר הזה אקרא.

עכשיו, סיימתי לקרוא את הספר ופתחתי אותו שוב מהתחלה. זה קורה לי עם ספרים שקשה לי להפרד מהם – אחרי הסוף אני קוראת עוד פעם קצת מההתחלה, מין דרך להפרד בזמן שלי ולא בזמן של הסופר. ומיד הבנתי שגם אם לא הייתי מכירה את עינת הייתי נלכדת במעשה הכישוף של הספר הזה.

להמשיך לקרוא

את יכולה

זה בכוחות שלך.

נדמה לך שאת חלשה, נדמה לך שאת פסיבית, את מרגישה מאויימת, את מפחדת לעשות צעד, כי הוא חזק וגיבור וחכם, הוא יודע לדבר, יש לו יותר כוח, אולי יש לו נגישות לכסף שלך אין כי את לא מתפרנסת.

אבל זה כן בכוחות שלך.

להמשיך לקרוא

בשביל מה אני פה בכלל?

ככה אנחנו רגילים לחשוב. אם אני פה אז שיצא לי מזה משהו ואם לא יוצא, אני לא אהיה פה.
אנחנו רגילים לעשות רשימות של בעד ונגד, של יתרונות וחסרונות, של רווח והפסד. לשקול את הכל על מאזני הכדאיות ולהחליט.

אבל בחיים זה קורה אחרת –
בזוגיות למשל.

להמשיך לקרוא

השראה: הפנר

מלאכים עפים ונוגעים בכוכבים. שדונים יודעים רע וטוב, אפילו גוּליוּמים יודעים.
אנשים לא. אנשים, בני אדם, טובים לדברים אחרים. בעיקר הם טובים עם תינוקות ועוללים, כי הם מחבקים ומנשקים נהדר, יותר טוב מחתולים וכלבים, אפילו מקופים.

מתוך: "כמו אבלאר, כמו אלואיז" – גור של מלאכים, מאת: אברהם הפנר

השראה: על רגשות וצרכים 4

בשנתו הארבעים ושלוש למד ויליאם סטונר את מה שאנשים אחרים, צעירים בהרבה, למדו לפניו: שהאדם שאוהבים תחילה אינו האדם שאוהבים בסוף, ושהאהבה אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר.

מתוך: "סטונר" מאת: ג'ון וויליאמס

הדרך לגהנום


 
א. הדרך לגהנום
רצופה כוונות טובות.
כן, לפעמים אנחנו יוצרים לעצמינו גהינום עלי אדמות במטרה להיטיב עם עצמינו או עם יקירינו.
אנחנו מתקיפים כדי לשמור על עצמינו;
מסתירים כדי לא לצער את הזולת;
מתחשבנים כדי שנוכל להיות שלמים עם עצמינו;
מתרחקים כדי לא להפגע;
מתכנסים כדי לא לפגוע.
כך, לכאורה,  מתוך אהבת עצמינו ואהבת הזולת אנחנו מייצרים גהינום.

מילים טובות



כשבן זוגי היה בן שמונה הוא אמר פעם לאביו: אתה חושב שאם אתה לא מדבר אני לא שומע?
אפשר לומר שזאת השפעה אנרגטית, שזו טלפתיה, ואפשר גם למצוא לזה הסבר מדעי.
כך או כך, "שומעים" אותנו גם כשאנחנו לא מדברים.
ולכן, גם אם נדבר במתק שפתיים ונאמר את כל המילים הטובות, אבל בתוך תוכנו יגעשו ביקורת, פחד וכאב המילים שלנו יפצעו.
לפעמים אנחנו מאד רוצים להגיד מילים טובות אבל לא מעיזים. אולי אנחנו מפחדים מהתגובה, אולי אנחנו לא כל כך מיומנים במילים טובות, אולי אנחנו חוששים שזה יראה מזוייף כי זה מאד שונה מהדרך בה אנחנו נוהגים לדבר.
במצב כזה אנחנו יכולים להתחיל להגיד את המילים הטובות בלב. בלי שאף אחד שומע. ביננו לבין עצמינו. בחוץ אנחנו שותקים ובפנים אומרים מילים טובות.
את המילים הללו הנאמרות ביננו לבין עצמינו יהיה בחוץ מי "שישמע".
מילים טובות שנאמרות בלב הן תרגול מעולה. ככה אפשר לתרגל שפה חדשה בלי חשש "מטעויות". אולי יום אחד כשנרגיש מספיק בטוחים נוכל גם לומר את המילים הללו בקול רם.
אבל המילים הטובות בראש ובראשונה משפיעות עלינו. כשאנחנו שומעים מילים טובות אנחנו נרגעים ומרגישים יותר טוב, יותר בטוח. כשנשמע את המילים הטובות הנאמרות ביננו לבין עצמינו, נרגע, נרגיש יותר טוב, ואולי נוכל להתמלא באהבה כלפי בן השיח שלנו.
כשלבינו מלא באהבה השער אל הזולת נפתח.

השראה: אסתי פלד

 קטע מתוך הספר "לאורה הצח של המציאות" (פורסם בהארץ)

ואף על פי כן, חשוב מאוד ואספר לשכוח: את התקווה.
אבל יש לתור אחר סוג אנין מאוד, דק מן הדק, כדי לא להונות.
אני יכולה לומר בבירור היכן זה נמצא. ההופעה הגלויה של זה היא נדירה. אבל אין ללכת שולל אחר הגלוי. הגלוי מתעתע: הגלוי הוא סבל גדול, סבל גדול מאוד. ככל שמדובר במראית העין, היפוכו של הסבל הוא: רגעי אושר. יש ביכולתי לתאר רגעי אושר.

להמשיך לקרוא

השראה: קאמי 2

כי אם אין לך מי שיאהב אותך אינך אלא ביש מזל, אבל אם אינך אוהב – הרי זה אסון. וכיום אסון זה ממית את כולנו. שכן הדם, השנאות, מדלדלים את הלב עצמו: הרדיפה הממושכת אחרי הצדק מתישה את האהבה, אף-על-פי שמן האהבה נולדה. בהמולה הזאת שאנחנו חיים בה אין האהבה יכולה להתקיים, והצדק אין בו די.

מתוך: "הזר" – השיבה לטיפזה, מאת: אלבר קאמי

תקשורת: לאן מסתכלים 1

אמא יקרה,
אחד הדברים שתמיד כדאי לבדוק בתוך סבך תקשורתי הוא לאן מופנה מבטך בזמן האירוע. הנטיה הטבעית שלנו, אולי אפילו האינסטינקטיבית היא להתסכל על הזולת. הרי את עצמך את לא רואה. אותו את רואה מצויין. כן ממש רואה – את שפת הגוף שלו, את הבעות פניו. את עצמך את לא רואה, לא את שפת הגוף שלך, לא את הבעות פניך, לא בטוח שאת יכולה לשמוע את הטון של דבריך. את הטון של דבריו לעומת זאת, את הכעס והזלזול שעצור בו את שומעת מצויין.
מה הפלא אם כך, שמבטך מופנה אליו. העוצמה שהוא מביע בכעסו מושכת את כל תשומת לבך. מה הפלא שגם אם ברגע הראשון היית עניינית, עכשיו, אחרי התגובה שלו את נסחפת לתוך מערבולת של רגשות עזים.
כדי להתיר את הסבך הזה דרושה תנועה אחרת לגמרי, בכיוון אחר, עדינה הרבה יותר. איטית יותר.
תנועה פנימה. לתוך עצמך, אל מתחת לתגובה האוטומטית שלך להתנהגות שלו.
את כועסת. ממש רותחת.
מה רוחש מתחת לכעס?
את נעלבת. מצפה שידבר אליך בכבוד. אולי את מודאגת קצת בעניני חינוך. לא בטוחה האם עליך לעמוד על כך שיציית לך. את מבולבלת. לא בטוחה בדרך. כל פעם כשהוא מדבר אליך ככה את גם נזכרת בטון של אבא שלך הפוגע המזלזל: "מה את עושה כזה עניין", ומתכווצת. את מפחדת שהוא יהיה כמו אבא שלו…
ומה בעצם את רוצה?
אולי את רוצה שיהיה נעים בבית שלכם. שהארוחות המשותפות שלכם יעברו בנעימים. אולי את רוצה גם להיות בטוחה שאת נותנת לבנך את התנאים שייטיבו את עתידו, להיות בטוחה שהוא לא ידבר ככה אל אנשים אחרים. שיאהבו אותו, רוצה שהוא יאהב אותך. רוצה לעשות תיקון. שבנך לא יצטרך לסבול כמו שאת סבלת מאביך. רוצה לכונן יחסי כבוד ואהבה איתו.
לשנות כיוון זה לא פשוט. ברגע ההתלקחות את לא תזכרי כלום, תמשכי לאש כמו פרפר. אבל אולי ברגע שאחרי תזכרי שיש אפשרות אחרת. אפשר להפנות את המבט פנימה, אליך. מבט חומל ומכיל, מבט שעושה מקום למה שמתחולל בתוכך. אולי תחושי קצת פחות בדידות. הנה, את יכולה לתת חיבוק לעצמך.