א.
למה ציצית?
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת,
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ –
וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהוָה
וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,
וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם,
אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. (במדבר טו לט)*
זהו השער שמזמין אותי להכנס לעומקה של הפרשה.
להמשיך לקרואידידותיה של הרוזנת מירטו
מירטו, שהיא בעלת שאר-רוח, טובה ויפה, אך נוטה אחרי חיי החברה הגבוהה, מעדיפה על פני יתר חברותיה את פארתניס שהיא דוכסית והיא מבריקה ממנה. ואולם חביבה עליה חברתה של לאלאגה שמעמדה החברתי זהה לחלוטין לשלה, וכמו-כן אין היא אדישה מכל-וכל לקסמיה של קלאנתיס שמעמדה נחות ואין היא מתיימרת להשתייך לחוג הנוצץ. אך החברה שמירטו אינה יכולה ממש לשאתה היא דוריס. מעמדה של דוריס בחברה הוא נמוך במעט מזה של מירטו והיא מבקשת אחר חברתה של מירטו, שכשם שמירטו מבקשת אחר פארתניס, בשל הזוהר הרב משלה. אם אני מזכירים את ההעדפות הללו ואת האנטיפתיה הזאת של מירטו הרי זה כדי להצביע על-כך שהדוכסית פארתניס לא זו בלבד שהיא מזכה את מירטו בחסדים מסויימים אלא שהיא יכולה לאהוב אותה אהבה שאינה תתלויה בדבר; שלאלאגה גם היא אוהבת אותה אהבה שאינה תלויה בדבר ושבהיותן עמיתות שוות-מעמד הן זקוקות זו לזו; וכמו-כן שמירטו כשהיא מזכה בחיבה את קלאנתיס, חשה מתוך גאווה שהיא מסוגלת לחוסר-אינטרסנטיות, שהיא יכולה לחבב בכנות, להבין ולאהוב ושהיא עצמה אלגנטית די הצורך לא להיזקק לחברה אלגנטית.
מתוך "תענוגות וימים" מאת מרסל פרוסט
סיס […] התישבה על-יד אוּן על קצה המיטה. כל אחת מהן אחזה בפינה של המראה והרימה אותה נכחן, וכך ישבו בלי נוע, זו על יד זו, כמעט לחי אל לחי.
מה הן רואות?
עוד קודם שידעו מה הדבר היו שקועות לגמרי במראֶה.
ארבע עינים מלאות זהרורים ונהרה מאחורי ריסיהן ממלאות את המראה. שאלות מתמלטות ונחבאות. איני יודעת: ממך אלי, ממני אליך, וממני אליך בלבד – נכנסים למראה ויוצאים ממנה, ואין כל תשובה מה פשר הדבר, אין כל הסבר. השפתיים האדומות המשורבבות שלך, לא, שלי הן כמה הן דומות! והשיער העשוי בתסרוקת אחת, וזהרורים ונהרה. הלא אנחנו הן! הן על-כרחנו כך הדבר, כאילו מעולם אחר בא. התמונה מתחילה להבהב, והיא שטה לקצוות, מתקבצת, לא, אין היא מתקבצת. פה מחייך הוא. פה מעולם אחר. לא, אין זה פה, אין זה חיוך, אין איש יודע מה זה – אין אלה אלא ריסים פקוחים לרווחה מעל לזהרורים ולנהרה.
הן הניחו למראה לצנוח, והסתכלו זו בזו בפנים סמוקות, המומות.
זורחות הן זו כלפי זו, כאחת הן זו עם זו; רגע מופלא
מתוך: "ארמון הקרח" מאת טאריי וֶסוׂס
כשאמא שלי שמעה, שמכל האפשרויות להתנדבות לעזרה בחרתי דוקא "לאמץ" קשיש ולארח לו לחברה פעמיים בשבוע, היא אמרה רק "ומה?". ואתם, שעדין אינכם מכירים אותה, צריכים להבין שזה בעצם קיצור של המשפט הבא: "ומה חשבתם? במקום שימצא לו חברים בני גילו, במקום שישחק כדורגל ויעשה ספורט, במקום שיעזוב קצת את הספרים שלו ואת הארנב המעצבן שלו, במקום כל זה הוא הולך ומוצא לו חבר בן שבעים; ואני בטוחה שזה בשביל להרגיז אותי" זה הפירוש המלא, ללא קיצורים והשמטות של ה"ומה?" של אמא שלי; ותודו שהרבה יותר חסכוני לומר "ומה?"
מתוך: "דו קרב" מאת דוד גרוסמן
שלושים וחמש שנה אני עובד בפסולת נייר, וזה ה love story שלי. שלושים וחמש שנה אני כובש פסולת נייר וספרים ישנים, שלושים וחומש שנה אני מתלכלכך באותיות, עד שאני דומה לכל אותן האינציקלופדיות, שלוש טונות, לפחות, שכבשתי במרוצת הזמן, אני כד מלא מים חיים ומתים, די לי להתכופף מעט וזורמות ממני מחשבות נאות לרוב, אני משכיל שלא מרצוני, לכן אני בעצם לא יודע כלל, מה הן מחשבותי, הנובעות מתוכי, ומה הן המחשבות שבאו לי מקריאה, וכך במשך שלושים וחמש השנים, אני מחובר לעצמי ולעולם סביבי, מפני שאני, כשאני קורא, אני בעצם לא קורא, אני מכניס לפה משפט יפה ומוצץ אותו כמו סוכריה, לוגם אותו לגימות קטנות כמו כוסית ליקר עד שהמחשבה נמהלת בתוכי כמו אלכוהול, נספגת לא רק בתוך מוחי ובתוך ליבי, אלא קולחת בעורקי עד שורשי הנימים.
מתוך:"בדידות רועשת מידי" מאת בוהומיל הראבאל
המצועפת
המצועפת אינה אוהבת לחשוף מעצמה דבר ומתביישת בכול, אפילו במילים. היא נחלצת בכך שהיא אומרת תמיד דבר שונה מזה שהתכוונה אליו, ונמנעת מכל מילה ישירה. היא מדברת במשפטי תנאי ובדרכי שמא, ולפני שמות עצם היא נאלמת דום ועושה אתנחתא. הקיום בעולם היה נעים יותר בעיניה אילולא היו בו גופים. בגופה שלה היא נוהגת כאילו לא היה בנמצא. היא מבחינה בו רק בשעה שעליה לכסותו, אבל גם אז היא משכיחה שלא לבוא עמו במגע. איש עוד לא שמע מפיה שמו של איבר בגוף. אומנותה בלשון עקיפין מפותחת לדרגה גבוהה ביותר, היו תקופות בתולדות הספרות שבהן עשויה היתה להרגיש יותר בנוח, אבל החיים כיום הם סבל כבד. כי הכול מתגרים בה, הכל מכים אותה בהלם, עוד לא בסיטה את מבטה למקום אחר, וכבר יש גם שם דבר מה, צריך היה להסיט את המבט ללא הרף בתפניות קטנות.
מתוך: "עד שמיעה, חמישים דיוקנאות"' מאת אליאס קנטי
מיום שאני כאן, ב"מוסד בנימנטה", כבר הצלחתי להיות לחידה בעיני. גם אני נדבקתי במין שביעות-רצון מוזרה מאוד-מאוד, שכמוה עוד לא הרגשתי אף פעם. אני די ממושמע, אמנם לא כמו קראוס, ששומע פקודה ובן-רגע יוצא מעורו למלא אותה. בדבר אחד כל התלמידים – קראוס, שאכט, שילינסקי, פוקס, פטר הארוך, אני וכל השאר – כולנו דומים זה לזה: כולנו עניים מרודים ותלויים באחרים. קטנים אנחנו, קטנים עד שפל המדרגה. מי שיש לו מרק אחד בכיס,רואים אותו כאילו הוא נסיך מיוחס. ואחד כמוני שמעשן סיגריות, מעורר דאגה בגלל הבזבזנות שלו. אנחנו לובשים מדים. והמדים האלה גם משפילים אותנו וגם מרוממים אותנו….
מתוך: "יאקוב פון גונטן" מאת רוברט ואלזר
[83] אפשר לכתוב רק דרך אי-כתיבה. כשהדברים באין מן הכוון ההפוך.
דודתי אדית יוצאת מן האדמה וחוזרת למטתה שבבית האבות. אורזל, אמי החורגת, הולכת אחורנית. כל מיני פרחים שנבלו משיבים לעצמם את עלי הכותרת.
מתוך: curriculum vitae מאת יואל הופמן
באופן אישי 