תודה

עוד פעם דיברנו על הוקרת תודה.

"על מה אתה יכול להודות לעצמך", אני שואלת.
"על זה אין מה להגיד תודה, זה מובן מאיליו", אתה אומר.

כן, כל אותם דברים שהם מובנים לך מאיליהם, כל אותם דברים שאתה עושה מבלי משים, בלי מאמץ, מתוך שמחה וחיבה, בקלות – פוגש את הזולת במאור פנים; מתקן על הדרך איזה חפץ שנשבר; מוצא פתרונות יצירתיים בקלות; זוכר היכן נמצא מה שהושאר אתמול וכרגע לא נודע מקומו; כל אלה ראויים לתודה, ואף יותר מכך – אלה הדברים שראויים להוקרת תודה יותר מכל.

כשאתה מודה על מה שבא לך בקלות, אתה מודה לנשגב ממך. מודה על מתנות שקיבלת בצורתן הטהורה ואתה יכול לברך בהן את סביבתך ללא כל מאמץ. בלדר שמפזר את הטוב בעולם בשמחה, באהבה, בקלות.

תודה

הערכה

 

אם נניח היינו הולכים למכולת לקנות חלב ולא היה שם חלב. מה היינו עושים?

אולי היינו מוותרים היום על החלב והולכים למחרת לראות אם כבר הגיע חלב. אבל חלב לא הגיע. מה היינו עושים? אולי מחכים עוד יום. אולי היה איזשהו עיכוב בהספקה. אז אולי מחר יהיה חלב.
ושוב אנחנו מגיעים למכולת ושוב אין חלב.

להמשיך לקרוא

חג החרות

נראה שהכל התחיל במקרה. משה בכלל היה רועה את צאן יתרו ובמסעיו במדבר, במקרה, הגיע לקרבת הסנה. "וַיּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדול הַזֶּ ה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה." (שמות ג' ג')
ככה זה קורה גם אצלנו. זה מתחיל במקרה. אנחנו עושים משהו רואים משהו, שומעים משהו, קורה לנו משהו… ופתאום אנחנו רואים "מראה גדול" ומחליטים לסור ולראות מה קורה שם. ואז משהו מדבר ואומר לנו:

להמשיך לקרוא

כמו מים

– למה אני צריכה לוותר לגמרי על הכמיהה הזאת? אם אוותר עליה איך היא תתממש אי פעם?
– ועכשיו היא מתממשת?
– לא…
– יש כאן באמת פרדוכס. את נורא רוצה משהו, את נורא רוצה אותו באופן אקטיבי. את ממש כל הזמן נורא רוצה אותו. ו… זה לא קורה. היום שלך טבול בכמיהה הזאת, סדר היום מתארגן על פי זה, סדר היום הרגשי נובע מזה… זה כבר חלק מהזהות שלך.
– אז את באה ואומרת לי, תוותרי על הרצון. איך זה יכול לעזור?

להמשיך לקרוא

את לא חייבת לתפוס את כל הכדורים

ל-ח.



ככה התרגלת. מאז שאת ילדה. כדורים התעופפו לכל עבר, ואת אצת לתפוס אותם.
לא רצית שהם יפלו על הרצפה – זה היה חלק מכללי המשחק. לא לתת להם ליפול. להמשיך לקרוא

פרשת בלק – כולנו בלק, כולנו בלעם


פרשה מוזרה הפרשה הזאת. לא לגמרי ברור לי מי פה הגיבור ועל מה הסיפור. יש בה כל מיני דמויות שרוצות כל מיני דברים אחת מהשניה, ואיכשהו משהו לא עובד. בלק ובלעם, בלעם ואלוהים, בלעם והאתון. משהו פה לא ברור. נראה שאף אחד מהגיבורים לא מקבל מענה, לא יוצא טוב מהפרשה הזאת. ולסיום גם עם ישראל שהיה לכל אורך הפרשה איזה גיבור משנה, ואפילו הוא יוצא טוב על פי ברכותיו של בלעם, יוצא רע מהפרשה. להמשיך לקרוא

פרשת חקת – על גן העדן של הקשר


 
סלע
פרשה זו מספרת את סיפור המעידה של משה. במקום לדבר אל הסלע הוא הכה בו – ויצאו ממנו מים. בשיר העממי "ומשה הכה על סלע" נחגג הנס: ומשה הכה על סלע ויצאו ממנו מים. לאף אחד לא אכפת איך קרה הנס – העיקר שקרה. ואכן, לגבי בני ישראל הצמאים במדבר, מה זה חשוב איך, העיקר שיש מים.
אבל בפרשה הזאת אנחנו לומדים שזה כן חשוב איך. משה ואהרון לפחות לומדים זאת. על הדרך בה עשו את הנס הם נענשים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם." (במדבר, כ' יב).

להמשיך לקרוא

מחשבות על חירות 3

שוב פסח. שוב רעיון העבדות, שוב הכמיהה לחירות, שוב שרטוט קווי העבדות בנסיבות חיינו, שב חיפוש הדרך לחירות.
ראוי לו לרעיון זה של יציאה לחירות ללוות אותנו מדי שנה, הרי טעמה של החירות הוא טעמם של החיים. ובכל זאת בימי החול הארוכים, שוב ושוב אנחנו נופלים קורבן לרעיונות השיעבוד שבתוכנו. 
נדמה לנו שהחירות טמונה במילוי תשוקותינו, נדמה לנו שהיא טמונה בחופש ממחויבות, באפשרות הבחירה מכמה שיותר אפשרויות העומדות לרשותינו. להמשיך לקרוא

מחשבות על חרות 2


בביקורי האחרון בשוק, מול דוכן הירקות של רודה, אשר תמיד מקבל אותנו בפנים מאירות, עמדתי מאוכזבת מול ארגז המלפפונים. 

 "מה, זה המלפפונים שיש?" 

"אין לך מלפפונים בגינה?" שאל אותי חבר שלו שבא לעזור במכירות. "אני, למה לי ללכת שוק, אני מגדל לי כל מה שאני צריך בגינה שלי, כרפס יש לי וסלק וגזר וחסה, כל מה שאני צריך. אני לא צריך לקנות בשוק".
"איפה אתה מצליח לעשות כזאת גינה?"
"אה, אני גר כאן, בקרית שמונה, יש לי גינה כזאת קטנה…."
פעם כשסבא שלי הזמין אותי לראות איך הוא מגדל ירקות, חשבתי שאני אהיה חופשיה מהשעבוד הזה. לגדל ירקות? אני אקנה את הירקות שלי בכסף.
היום אני משועבדת לכימיקלים, ריסוסים וזיהום בשם החרות.

מחשבות על חירות 1

ליל הסדר שלנו לא היה משפחתי. הוא תמיד נחגג ברוב עם באולם הספורט הקיבוצי. לכבודו קיבלנו את בגדי הקיץ החדשים. הלכנו למחסן ילדים, כל הבנות, ובחרנו בד לסארפן, הבגד לשבת ולחג. בדים משובצים, אולי מצמר, סקוטים כאלה, קצת יותר אדומים, או יותר כחולים. גם ירוק היה, משולב עם אדום או כחול. שרה התופרת בקול צרוד מסגריות היתה מודדת אורך, רחוב והיקף, ומזמינה אותנו למדידה הבאה. סרט המידה תלוי על הכתף, סיגריה בזווית הפה. תמיד תהינו איך אספה את שערה הארוך שמעולם לא ראינו אותו פזור כמו לחמניה עגולה שמונחת על ראשה. זה מסרק פלא, סיפרו לנו הילדים הגדולים.
לבושה בבגדי החג הקיציים הייתי הולכת לאולם הספורט וכבר מצטמררת מהאוויר הקר. והיו גם אבא ואמא וסבא וסבתא ועוד סבא, כולם לבושים חולצות חג לבנות. האולם היה ענק וצפוף. שולחנות שולחנות, ספסלים מסודרים בשורות ארוכות שבמשך השנה עמדו מקופלים ובליל הסדר נפתחו והעומדו לאורך השולחנות. אלו שלא נפתחו כראוי היו מתמוטטים במהלך הערב. מדי פעם היתה נשמעת חבטה ושלושה או ארבעה אנשים היו נעלמים אל מתחת לשולחן.
האחים הקטנים מתחת לגיל הגן לא הורשו להשתתף. היה צריך לשמור על שקט. כדי לשמוע את המקהלה, כדי לשמוע את הקריינים, כדי לשמוע את ילדי ה"מה נשתנה". היה צריך להשאר ערים, כדי להגיע לחד-גדיא. היה צריך לעבור בחינות של דיוק בצלילים, של עוצמת הקול. היה צריך לדייק בארמית ובהגוי הנכון ובנשימות במקום הנכון. ילדה אחת קטנה, על ספסל אחד בתוך אולם עצום "ואתה שונרא ואכלה לגדיא". ראשונה בתור. אחרונה בכל סבב. והמקהלה עונה מהבמה "דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא".
היתה התרגשות. היתה הרגשה של חגיגיות. יציאה מעבדות היום-יום אל תוך החרות של הטקס הקהילתי.