תעמולה בשירות הרפואה

הנה תראו איך זה עובד:

"בעצב תלדי בנים" עונש קדום או יתרון אבולוציוני משמעותי? כותרת בבלוג שמתפרסם ב"דה מרקר". הכותב: יואב מה-טוב דוקטורנט למדעי המוח מאוניברסיטת תל אביב ואיש תוכן ב"פרוייקט המוח האנושי" של האיחוד האירופי. וואו… טוב, יש כאן משהו רציני. כותב רציני. דוקטורנט למדעי המוח, "פרוייקט המוח האנושי"… האיחוד האירופי. הוא בוודאי יודע משהו על המוח האנושי. כדאי להקשיב לו. חוץ מזה, "בעצב תלדי בנים" – הנה, תראו, אמרו את זה קודם לפני.  גם מדען, גם בקיא בתרבות יהודית. רשימה ברמה גבוהה.

וכך הוא כותב בכתורת המשנה: "התמודדות עם לידה לגמרי לבד היא מסוכנת ומלווה בשיעורי מוות גבוהים." אני לא בטוחה שיש מה שיאשר את האמירה הזאת משום שמספר הלידות שנערכות בלי שום תמיכה בעולם היום (המערבי) הוא מזערי. על מה אם כן מתבססת האמירה הזאת? אבל אם נאמרה מפי דוקטורנט למדעי המוח, איש תוכן בפרוייקט של האיחוד האירופי, הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. וחוץ מזה – הרי זה כבר כתוב בעיתון.
ומיד בהמשך "לעובדה שהלידה האנושית היא כל כך קשה דווקא היתה חשיבות רבה בפיתוח החברתיות אצל ההומנינים המוקדמים ביותר." האם הלידה האנושית היא "כל כך קשה? מי אומר את זה? על סמך מה זה נאמר? ובתוך גוף המאמר הוא חוזר: "ואכן לידה אצל בני אדם היא קשה מאין כדוגמתה…" לעומת נקבות של קופי אדם "אצלינו מדובר בתהליך ארוך, קשה, כואב ומסוכן"

באמת?
תמיד ארוך? תמיד כואב? תמיד קשה? תמיד מסוכן?

יואב מה-טוב מציג תיאוריה של קארן רוזנברג. לטענתה, הצורך של נשים בתמיכה בלידה הוביל להתפתחות כישורים חברתיים אצל האדם. ו"אנחנו יודעים שחברתיות ושיתוף פעולה בין פרטים היו אחד הדברים שגרמו לאדם לשגשג".

תארו לעצמכם את מי שקוראת את הפוסט הזה ולא חוותה לידה בעצמה? מה היא לומדת על לידה? ממי היא לומדת על לידה? האם היא מתרשמת מיכולת שיתוף הפעולה של בני האדם שמאפשרת להם לשגשג או שהיא מפחדת מהלידה?
מה היא לומדת על עצמה? שהיא לא יכולה. שהיא צריכה תמיכה. ומה זה בכלל התמיכה הזאת, באיזה אופן תומכים באשה בזמן הלידה? האם לנהל את הלידה בשבילה – להחליט על התנוחה בה היא תלד, על קצב הלידה, על סביבת הלידה, על מספר המלווים, על הפרוצדורות הרפואיות הנלוות ללידה – האם זוהי תמיכה בלידה? או שמא זאת שליטה בלידה?

תארו לעצמכם את מי שקורא את הפוסט הזה ואולי אשתו עכשיו בהריון, והוא איש חושב, קורא "דה מרקר", מה הוא לומד על לידה? ממי הוא לומד על לידה? אני מניחה שהוא לא מתפעל משגשוג המין האנושי אלא יוצא להגן על אישתו וילדו העתיד להוולד מפני סכנת הלידה.

איזה עקבות משאיר פוסט כזה, בעיקר בהתחשב בעובדה שהרעיונות בדבר "התהליך הארוך, הקשה, הכואב והמסוכן" מתוחזק היטב בתקשורת ועל ידי אנשי רפואה שמעדיפים את הלידה בבית החולים. (שליטה? כסף?) ולמען האמת הם מכירים רק לידות שמתרחשות בבית חולים, וחלק מהתהליך שהם מתארים מתרחש בגלל בית החולים (ואולי גם קארן ילדה רק בבית חולים? לא בדקתי את קורות החיים שלה). אחרי קריאה בפוסט כזה ואחרים דומים לו, בני משפחתה של האשה, הוריה, האנשים שאוהבים אותה יאמרו לה – למה את רוצה לסכן את עצמך בתהליך "ארוך, קשה, כואב ומסוכן"? לכי על הצד הבטוח של החיים. עשי טובה ותלדי בבית חולים, הרי גם את חייך אבל גם את חיי התינוק את מסכנת.

אני לא חושבת שיש כאן מהלך מתוכנן ומאורגן המנסה למנוע מנשים ללדת כפי שהן רוצות. אני רוצה להאמין שכל הרופאים והמומחים למיניהם מאמינים לגמרי לתיאוריות שלהם, ולגמרי מפחדים מהאירוע רב הסכנה – הלידה. וכשהם מפחידים מפניו הם עושים את זה כי הם עצמם מפחדים (אולי חוץ ממנהלי מחלקות יולדות, שהארגון אותו הם מייצגים מקבל כסף על כל לידה שמתרחשת בין כתליו, והם, מה לעשות, מחוייבים גם לכדאיות הכלכלית של המחלקה אותה הם מנהלים.). ובימים אלה מי שיותר מפחד הוא יותר צודק – "עדיף להשמר מלהצטער"; ומי שמאמין למומחים הוא יותר צודק – הם למדו שבע שנים – איך יכולה לדעת יותר מהם אחרי כל ההשקעה שלהם; ומי שהולך בתלם הוא יותר צודק – מה את חושבת שרק את יודעת וכולם טועים?

אבל, בואו נניח רגע לעניין הסכנה (אם הלידה היתה כל כך מסוכנת הרי לפני שהחיים נכבשו על ידי הממסד הרפואי האנושות כבר היתה צריכה להכחד) ונלך רגע עם התיאוריה של רוזנברג בדבר היכולות החברתיות שהתפתחו עקב הצורך בתמיכה בלידה.

לאיזה מין סוג של חברתיות זוכה יולדת בבית החולים?

היא מגיעה למקום מנוכר, איננה מכירה את המקום את מי שאמור לתמוך בה; הם גם לא מכירים אותה, את ההיסטוריה שלה, את אורח החיים שלה, את האמונות שלה; היא צריכה להתפשט מזהותה ולהיות נתונה להליכים אשר נכפים עליה רק מעצם היותה יולדת ולא משום שאלה נדרשים בלידה שלה או מותאמים לערכים ולאמונות שלה; היא מחוייבת לנוחיות של הצוות הרפואי לפני הנוחות שלה; היא צריכה לעמוד על רצונותיה מול צוות שלא תמיד טובתה מניעה את מעשיהם;

האם זה סוג החברתיות שהייתם מאחלים לכם ולילדיכם? חברתיות שנשענת על היררכיה לא טבעית, על העדפת הצרכים של הצד היודע, היכול והחזק, על פני צרכיה של האשה חסרת האונים, חסרת הידע וחסרת האחריות; האם הייתם מאחלים לילדיכם חברתיות מנוכרת, לא אישית, לא אינטימית?

נראה שאת סוג החברתיות הזה – היות האדם היחיד בורג במכונה הגדולה (של הכסף? של הכוח?) – מקדמת התמיכה הממוסדת בלידה. אם כך נולדים רוב אזרחי המדינה, בל נתפלא על חוסר האמון של הילדים ואמותיהם בעולם, בכוח החיים, ביכולת שלהם להיות ריבונים בחייהם, ביכולת לשתף פעולה עם הזולת בשל ראיית הטוב ולא בשל הפחד ותחושת חוסר האונים שהם חווים בחיים.

כך עובדת תעמולה. מסרים שנמסרים כבר עשרות שנים על ידי בעלי מקצוע, בעיקר בעלי מקצוע הרפואה, (אבל לא רק. מסתבר שהתקשורת הממוסדת כרתה ברית עם ממסדי הכוח להעביר את המסרים שלהם לאוכלוסיה במתק שפתים), מסרים שמי שמתחזק אותם, בעצמו נולד לתוכם ואין לו יכולת להתעלות מעליהם ולחשוב באופן עצמאי שמקשיב גם למציאות ולא רק לפחד. כל פוסט כזה, שנכתב ממש בתום לב, מתחזק את שלטון אנשי הרפואה על חיי בני האדם.

ואלמלא היה בידיהם הכוח לכפות את דרך פעולתם, אפשר היה להניח לזה ולסמוך על הבחירה החופשית של האדם, כי מי שלא רוצה את התמיכה שלהם יכול לסרב לה. אבל בתנאים הנוכחיים, לימין אנשי הרפואה עומדים כוחות עצומים כלכליים וחוקיים, ובאמצעות כוחות אלה הם יכולים לכפות על נשים ללדת בדרכים מסויימות, להקשות על בחירות לידה שונות ובאופן כללי לכפות טיפול רפואי בדיסיפלינת הפחד והכסף (מגיפה מסוכנת?).

אפשר לראות את תמונת המצב החברתית שאנחנו חיים היום כהשתקפות ישירה של התמיכה שמקבלת אישה בלידתה – היא מושתתת על פחד, על הפחדה, על תחושת איום וסכנה, על חווית חוסר אונים של האדם מול העולם, על תלות מלאה בממסד – רפואי, חינוכי, כלכלי, על תעמולה שהולכת ומתפשטת על פני עוד ועוד סוגיות חיים.

האם זה מה שאנחנו מבטיחים לילדים שלנו?
האם זהו השגשוג האנושי שאנחנו רוצים להנחיל להם?

על בריאות העם

אז יום העיון התבטל.
זאת השיטה – להתיש, לייאש. מי שהכוח בידו יכול להמשיך ולהמשיך, יכול להתעלם מהעובדות, להתעלם מהאנשים, מצורכיהם, מזכויותיהם, יכול להתעלם מעקרונות מוסר שכביכול לא חלים על מי שהכוח בידו.

אנשים מן השורה, שצריכים להמשיך לחיות, להתפרנס, לשלם חשבונות ולקנות אוכל, חושבים פעמיים על מה להילחם.

זה לא יהיה פוסט נחמד. אני כועסת, אני זועמת, אני מיואשת. תתכוננו.

מה שקורה עכשיו התחיל כבר מזמן. ולא, אני לא בתיאוריות קונספירציה, אני לא מבינה בקונספירציות. מסיבה כלשהי "בריאות העם" מעסיקה אותי שנים רבות. ובעיקר סוגיית האחריות והחירות בתוך שאלת הבריאות. והאחריות והחירות כבר שנים נלקחות מהעם במסווה של קידמה/ רצון טוב/ השקפת עולם עיוורת לגמרי לשלמות האדם/ כוח. וזה ממש לא מקרה שהמשבר הנוכחי מוצג כמשבר הריאותי.

להמשיך לקרוא

חופש לבחור

לפני כשלושים שנה קראתי בידיעות אחרונות כתבה של יהודה אטלס שפגש משפחה שעושה באנגליה חינוך ביתי. היום קשה לי להאמין שהרעיון הזה היה כל כך מפתיע בשבילי. איך לא עלה בדעתי שילדים לא צריכים ללכת לבית ספר? איך זה לא עלה בדעתי שיש כאן אפשרות בחירה.

לפני כעשרים ושש שנים, לאחר לידת ביתי החמישית, שאלה אותי חברה למה אני נותנת לה חיסונים. באמת למה? שאלתי את עצמי. לפני כן לא עלה בדעתי לשאול את השאלה הזאת. לא עלה בדעתי שזה נתון לבחירתי. 

להמשיך לקרוא

אפשר להאמין לרופאים?

אבינעם רכס הוא פרופ' בדימוס לנוירולוגיה ב"הדסה" ויו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית בישראל. במאמרו בהארץ האם רופאים מתנגדי חיסונים זכאים לחופש ביטוי? הוא שואל האם יש לפגוע בזכות לחופש ביטוי כדי להגן על הציבור מפני שוחרי רעתו – הרופאים שמתנגדים לתכנית החיסונים הרשמית ובנוסף לכל הם גם הומיאופטים. אבוי! עד כדי כך מסוכנת מגפת "החצבת האלימה" המשתוללת בארץ שיש להגביל בשלה את חופש הביטוי של אזרחים ואת זכויות החולה של הילדים.

להמשיך לקרוא

פרשת לך-לך

סיפורו של אברם לא מתחיל בפרשת לך-לך. הוא מתחיל בסיומה של פרשת נוח רבת העלילות והסיפורים הסימבוליים הגדולים. אחרי רשימה לא נגמרת של שמות: וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-שָׁלַח.  וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.  וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת-עֵבֶר (בראשית יא יב-יד), מתחיל סיפור קטן של משפחה אחת, ממש בהמשך לרשימה – אפילו פסיק אין ביניהם.

להמשיך לקרוא

סרט

כמו סרט שמוקרן על סרט שמוקרן על סרט. ככה מתגלה לנו המציאות תחת מעטה הסרטים שאנחנו מקרינים עליה.
מבעד לעומס הדימויים והצבעים והתנועות והמרקמים אנחנו מתקשים להבחין מה קורה, מה יש, מה עכשיו.
הרעיונות שלנו לגבי המציאות, הזכרונות שלנו, האמונות שמדריכות אותנו, כולם נדמים ממשיים כאמת לאמיתה, ומחבלים במיקוד שלנו, ביכולת הזהוי שלנו.
המציאות נדמית עמוסה, מסורבלת, כאובה, מבולבלת…
ומעבר לכל אלו קשה להבחין מה יש, מה קורה, מה עכשיו.

להמשיך לקרוא

את יכולה

זה בכוחות שלך.

נדמה לך שאת חלשה, נדמה לך שאת פסיבית, את מרגישה מאויימת, את מפחדת לעשות צעד, כי הוא חזק וגיבור וחכם, הוא יודע לדבר, יש לו יותר כוח, אולי יש לו נגישות לכסף שלך אין כי את לא מתפרנסת.

אבל זה כן בכוחות שלך.

להמשיך לקרוא

סתם מילים: רגע

– אמא תסתכלי…
– רגע…
– אמא, אמא תסתכלי…
– רגע, רגע אחד…
– אמא, אמא, אמא…
– רגע, את לא רואה שאני באמצע משהו?

אז, לא. למען האמת היא לא רואה שאת באמצע משהו. היא מאד רוצה משהו עכשיו. וזה ממלא את כל עולמה ברגע זה. היא לא יכולה לראות אותך ואת עיסוקיך. וכשאת אומרת לה "רגע" היא לא מבינה כלום. למילה "רגע" אין שום מובן ברור בעבורה. מה זה רגע? אולי אפילו לא ברור לה שזה תיאור של זמן. ואם כן, כמה זמן… ומה זה בכלל זמן?

זמן הוא מושג מופשט. כדי להבין זמן היא זקוקה לנקודות ציון שיתחמו אותו. לפני השינה, אחרי ארוחת ערב, כשאגמור להכין את הסנדביץ'… בתוך מסגרת ברורה היא יכולה להתחיל להבין את המשמעות של זמן. אז הבקשה שלך תהיה יותר ברורה.

ויותר מזה – הצורך לדייק בדברייך יחייב אותך לשים לב למה שאת עושה. את תהי יותר מודעת למסגרת הזמן ותוכלי לפעול בדיוק כמו שהבטחת.

כשהתקשורת בינכן תהיה יותר ברורה שיתוף הפעולה יהיה יותר נעים ופשוט.

ועוד-
תשומת לב לפעולות של ולתכניות שלך, כבוד להחלטות שלך ולמעשים שלך, ייטיבו את התקשורת שלך עם עצמך ועם אנשים נוספים בחייך.

תגובה: הצטדקות

קורה שמאשימים אותנו בהאשמות שווא. קורה גם שמאשימים אותנו וכלפי חוץ אנחנו מכריזים כי זאת האשמת שווא, אך בתוך תוכינו אנחנו יודעים שמה שאמרו לנו נכון.

כך או כך, אחת התגובות הנפוצות להאשמה היא הצטדקות, בין אם הצדק לצידנו ובין אם לא: מה פתאום זה ממש לא נכון, אני כן הקשבתי לך, אני תמיד מקשיבה לך, הנה, אתה רוצה לדעת מה שמעתי? אמרת ש….

להמשיך לקרוא