אבינעם רכס הוא פרופ' בדימוס לנוירולוגיה ב"הדסה" ויו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית בישראל. במאמרו בהארץ האם רופאים מתנגדי חיסונים זכאים לחופש ביטוי? הוא שואל האם יש לפגוע בזכות לחופש ביטוי כדי להגן על הציבור מפני שוחרי רעתו – הרופאים שמתנגדים לתכנית החיסונים הרשמית ובנוסף לכל הם גם הומיאופטים. אבוי! עד כדי כך מסוכנת מגפת "החצבת האלימה" המשתוללת בארץ שיש להגביל בשלה את חופש הביטוי של אזרחים ואת זכויות החולה של הילדים.
הורות
מחשבות על חינוך ביתי – unschooling
יש משהו מאד מבלבל במושג unschooling. הוא בעצם אומר מה לא – לא בית ספר (בעברית זה אפילו עוד יותר מבלבל).
אבל בעצם מה לא?
בבית ספר קורים כל כך הרבה דברים. מה מהם זה לא בית ספר?
מכתב: ממתח לרגיעה
שלום אורנה,
קרה לי משהו נורא לפני שבועיים.
בהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא כל כך נורא אבל אני לא מצליחה להרגע. אני הולכת לישון וחושבת על זה וקמה בבוקר וחושבת על זה ומיניקה אותה וחושבת על זה.
קשה לי לשתף אותך. אני חוששת ממה שתחשבי עלי אחרי שאספר מה שקרה. אבל יותר קשה לי לשמור את זה לעצמי אז אני לוקחת אויר ו….
בקשה – התבוננות פנימה
בהמשך לבקשה – התבוננות מקרוב
אמא מבקשת מבן עזרה. מטבע הדברים כשחיים ביחד מבקשים עזרה מהזולת. אבל אצלה הבקשות נענות לעיתים קרובות בהתעלמות, או יוצרות מאבק, או אווירה לא נעימה.
מה קורה במרחב הזה של הבקשה? למה לא יכולה להיות זרימה טבעית ונינוחה של בקשות והיענות לבקשות?
בקשה – התבוננות מקרוב
אמא במטבח, מסדרת את הכלים במדיח, בדרכה להכין ארוחת ערב. בן נמצא בחדרו.
– בן
– …
– בן!!
– …
אמא נכנסת לחדר של בן. הוא עסוק בטלפון הנייד שלו.
– למה אתה לא עונה לי כשאני קוראת לך?
– מה את רוצה?
– למה אתה לא עונה לי? למה אני צריכה לקרוא לך אלף פעם עד שתענה לי
– הנה עניתי
– כן אבל למה אתה לא יכול לענות לי שאני קוראת לך?
– נו, מה את עכשיו רוצה לעשות לי שיחה? עכשיו עניתי! תגידי מה את רוצה.
– אני רוצה שתזרוק את הזבל
– בסדר
אמא חוזרת למטבח. ממשיכה להכין ארוחת ערב. כשהארוחה מוכנה היא קוראת לבן:
סתם מילים: רגע
– אמא תסתכלי…
– רגע…
– אמא, אמא תסתכלי…
– רגע, רגע אחד…
– אמא, אמא, אמא…
– רגע, את לא רואה שאני באמצע משהו?
אז, לא. למען האמת היא לא רואה שאת באמצע משהו. היא מאד רוצה משהו עכשיו. וזה ממלא את כל עולמה ברגע זה. היא לא יכולה לראות אותך ואת עיסוקיך. וכשאת אומרת לה "רגע" היא לא מבינה כלום. למילה "רגע" אין שום מובן ברור בעבורה. מה זה רגע? אולי אפילו לא ברור לה שזה תיאור של זמן. ואם כן, כמה זמן… ומה זה בכלל זמן?
זמן הוא מושג מופשט. כדי להבין זמן היא זקוקה לנקודות ציון שיתחמו אותו. לפני השינה, אחרי ארוחת ערב, כשאגמור להכין את הסנדביץ'… בתוך מסגרת ברורה היא יכולה להתחיל להבין את המשמעות של זמן. אז הבקשה שלך תהיה יותר ברורה.
ויותר מזה – הצורך לדייק בדברייך יחייב אותך לשים לב למה שאת עושה. את תהי יותר מודעת למסגרת הזמן ותוכלי לפעול בדיוק כמו שהבטחת.
כשהתקשורת בינכן תהיה יותר ברורה שיתוף הפעולה יהיה יותר נעים ופשוט.
ועוד-
תשומת לב לפעולות של ולתכניות שלך, כבוד להחלטות שלך ולמעשים שלך, ייטיבו את התקשורת שלך עם עצמך ועם אנשים נוספים בחייך.
סימן c ביד
כשהוא כועס הוא נעמד בתנוחה מאיימת מניף את אגרופו כאילו עוד רגע הוא מכה את מי שעומד מולו האופן בו הוא מכווץ את הגבות יוצר הבעה מאיימת. כך היא ספרה. קשה לי לראות את זה. כמה אלימות יש בו בילד שלי? למה הוא לא יודע להגיד מה שהוא רוצה? למה הוא לא יודע להסתדר עם ילדים אחרים בטוב? מה, כל כך רע לו? והיא ממשיכה לתאר את הרגעים והמצבים ובוחנת ומתארת כל תנועה שלו ויותר ויותר היא עצובה ומיואשת.
סתם מילים: אתה מבין?!?!?!
– אתה לא תתנהג ככה יותר, אתה מבין?!?!?!?!
– (בקול חלש ורפוי) לא
– אני לא מרשה התנהגות כזאת יותר! אתה מבין?
– (בקול רפה) לא.
איזה חוצפה! איך הוא מדבר אלי ככה? למה הוא לא מקשיב לי??? כך אבא.
סתם מילים: אתה בא?
– יוצאים לטיול.
– ….
– אתה בא?
אומרת אמא לבנה בן השלוש.
האם היא באמת שואלת אותו? האם באמת יש לו אפשרות בחירה? האם הוא יכול להשאר בבית אם הוא לא רוצה לבוא? האם זאת באמת שאלה?
התשובה היא לא. זאת לא שאלה. אין לו כאן אפשרות בחירה. הוא לא יכול להשאר לבד בבית. אמא קבעה, אמא החליטה ועכשיו הם יוצאים לטיול.
הנהגה
תמונה א
אמא הולכת. הולכת בדרך. בנה בן הארבע הולך איתה. היא מודעת ליעדה ומתקדמת אליו על פי יכולותיה. הקצב בו היא הולכת אינו מתאים לבנה. היא הולכת מהר מדי. משך ההליכה ארוך מידי, אינו מאפשר לבנה לנוח כדי לאסוף כוחות. הדרך שהיא בוחרת סלולה וחסרת אתגרים. את בנה בן הארבע היא משעממת.
בנה מביע את מורת רוחו: אמא, אני עייף, אמא משעמם לי…
הוא נשרך מאחוריה, מילל, כועס… נעצר ולא מוכן להמשיך: קחי אותי על הידיים. לא רוצה ללכת…
באופן אישי 