השראה: חברות 2

סיס […] התישבה על-יד אוּן על קצה המיטה. כל אחת מהן אחזה בפינה של המראה והרימה אותה נכחן, וכך ישבו בלי נוע, זו על יד זו, כמעט לחי אל לחי.

מה הן רואות?

עוד קודם שידעו מה הדבר היו שקועות לגמרי במראֶה.

ארבע עינים מלאות זהרורים ונהרה מאחורי ריסיהן ממלאות את המראה. שאלות מתמלטות ונחבאות. איני יודעת: ממך אלי, ממני אליך, וממני אליך בלבד – נכנסים למראה ויוצאים ממנה, ואין כל תשובה מה פשר הדבר, אין כל הסבר. השפתיים האדומות המשורבבות שלך, לא, שלי הן כמה הן דומות! והשיער העשוי בתסרוקת אחת, וזהרורים ונהרה. הלא אנחנו הן! הן על-כרחנו כך הדבר, כאילו מעולם אחר בא. התמונה מתחילה להבהב, והיא שטה לקצוות, מתקבצת, לא, אין היא מתקבצת. פה מחייך הוא. פה מעולם אחר. לא, אין זה פה, אין זה חיוך, אין איש יודע מה זה – אין אלה אלא ריסים פקוחים לרווחה מעל לזהרורים ולנהרה.

הן הניחו למראה לצנוח, והסתכלו זו בזו בפנים סמוקות, המומות.

זורחות הן זו כלפי זו, כאחת הן זו עם זו; רגע מופלא

מתוך: "ארמון הקרח" מאת טאריי וֶסוׂס

השראה: חברות 1

כשאמא שלי שמעה, שמכל האפשרויות להתנדבות לעזרה בחרתי דוקא "לאמץ" קשיש ולארח לו לחברה פעמיים בשבוע, היא אמרה רק "ומה?". ואתם, שעדין אינכם מכירים אותה, צריכים להבין שזה בעצם קיצור של המשפט הבא: "ומה חשבתם? במקום שימצא לו חברים בני גילו, במקום שישחק כדורגל ויעשה ספורט, במקום שיעזוב קצת את הספרים שלו ואת הארנב המעצבן שלו, במקום כל זה הוא הולך ומוצא לו חבר בן שבעים; ואני בטוחה שזה בשביל להרגיז אותי" זה הפירוש המלא, ללא קיצורים והשמטות של ה"ומה?" של אמא שלי; ותודו שהרבה יותר חסכוני לומר "ומה?"

מתוך: "דו קרב" מאת דוד גרוסמן

השראה: דיוקן 3

שלושים וחמש שנה אני עובד בפסולת נייר, וזה ה love story שלי. שלושים וחמש שנה אני כובש פסולת נייר וספרים ישנים, שלושים וחומש שנה אני מתלכלכך באותיות, עד שאני דומה לכל אותן האינציקלופדיות, שלוש טונות, לפחות, שכבשתי במרוצת הזמן, אני כד מלא מים חיים ומתים, די לי להתכופף מעט וזורמות ממני מחשבות נאות לרוב, אני משכיל שלא מרצוני, לכן אני בעצם לא יודע כלל, מה הן מחשבותי, הנובעות מתוכי, ומה הן המחשבות שבאו לי מקריאה, וכך במשך שלושים וחמש השנים, אני מחובר לעצמי ולעולם סביבי, מפני שאני, כשאני קורא, אני בעצם לא קורא, אני מכניס לפה משפט יפה ומוצץ אותו כמו סוכריה, לוגם אותו לגימות קטנות כמו כוסית ליקר עד שהמחשבה נמהלת בתוכי כמו אלכוהול, נספגת לא רק בתוך מוחי ובתוך ליבי, אלא קולחת בעורקי עד שורשי הנימים.

מתוך:"בדידות רועשת מידי" מאת בוהומיל הראבאל

השראה: דיוקן 2

המצועפת

המצועפת אינה אוהבת לחשוף מעצמה דבר ומתביישת בכול, אפילו במילים. היא נחלצת בכך שהיא אומרת תמיד דבר שונה מזה שהתכוונה אליו, ונמנעת מכל מילה ישירה. היא מדברת במשפטי תנאי ובדרכי שמא, ולפני שמות עצם היא נאלמת דום ועושה אתנחתא. הקיום בעולם היה נעים יותר בעיניה אילולא היו בו גופים. בגופה שלה היא נוהגת כאילו לא היה בנמצא. היא מבחינה בו רק בשעה שעליה לכסותו, אבל גם אז היא משכיחה שלא לבוא עמו במגע. איש עוד לא שמע מפיה שמו של איבר בגוף. אומנותה בלשון עקיפין מפותחת לדרגה גבוהה ביותר, היו תקופות בתולדות הספרות שבהן עשויה היתה להרגיש יותר בנוח, אבל החיים כיום הם סבל כבד. כי הכול מתגרים בה, הכל מכים אותה בהלם, עוד לא בסיטה את מבטה למקום אחר, וכבר יש גם שם דבר מה, צריך היה להסיט את המבט ללא הרף בתפניות קטנות.


מתוך: "עד שמיעה, חמישים דיוקנאות"' מאת אליאס קנטי

השראה: דיוקן 1

מיום שאני כאן, ב"מוסד בנימנטה", כבר הצלחתי להיות לחידה בעיני. גם אני נדבקתי במין שביעות-רצון מוזרה מאוד-מאוד, שכמוה עוד לא הרגשתי אף פעם. אני די ממושמע, אמנם לא כמו קראוס, ששומע פקודה ובן-רגע יוצא מעורו למלא אותה. בדבר אחד כל התלמידים – קראוס, שאכט, שילינסקי, פוקס, פטר הארוך, אני וכל השאר – כולנו דומים זה לזה: כולנו עניים מרודים ותלויים באחרים. קטנים אנחנו, קטנים עד שפל המדרגה. מי שיש לו מרק אחד בכיס,רואים אותו כאילו הוא נסיך מיוחס. ואחד כמוני שמעשן סיגריות, מעורר דאגה בגלל הבזבזנות שלו. אנחנו לובשים מדים. והמדים האלה גם משפילים אותנו וגם מרוממים אותנו….

מתוך: "יאקוב פון גונטן" מאת רוברט ואלזר

השראה: כתיבה 3

[83] אפשר לכתוב רק דרך אי-כתיבה. כשהדברים באין מן הכוון ההפוך.
דודתי אדית יוצאת מן האדמה וחוזרת למטתה שבבית האבות. אורזל, אמי החורגת, הולכת אחורנית. כל מיני פרחים שנבלו משיבים לעצמם את עלי הכותרת.

מתוך: curriculum vitae מאת יואל הופמן

השראה: כתיבה 2

אם היומיום שלך נראה לך דל, אל תבוא אליו בטרוניה; האשם את עצמך, אמור לעצמך שאין אתה משורר דייך כדי לעורר את אוצרותיו לחיים. כי לגבי האדם היוצר אין עוני ואין מקום דל ואדיש. ואפילו היית בכלא שחומותיו היו מרחיקות מחושיך את כל הרעשים שבעולם – כלום לא היתה שמורה עמך עדיין ילדותך, הנכס המופלא והמלכותי הזה, בית־אוצר זה של הזכרונות? לשָם הפנה את שימת־לבך. נסה להוציא לאור את התחושות השקועות של העבר הרחוק הזה; אישיותך תתייצב, בדידותך תתרחב ותהפוך למעון אפוף־דמדומים ששאון הבריות חולף על־פניו מרחוק. ואם מתוך פנייה זו כלפי פנים, מתוך השתקעות זו אל תוך עולמך האישי עולים בתי שיר, כי־אז לא יעלה בדעתך לשאול את מי שיהיה אם טובים הם. גם לא תעשה כל ניסיון לעניין בבתי השיר האלה כתב־עת זה או אחר, שכן תראה בהם את קניינך היקר והטבעי, חלק מחייך, קול הבוקע מתוכם.

מתוך: "מכתבים למשורר צעיר" מאת ריינר מריה רילקה

השראה: כתיבה 1

כתיבה היא פעילות אתלטית. היא מגיעה מכל הגוף, מהברכיים והזרועות, מהכליות, הכבד,האצבעות, השיניים, הריאות, עמוד השדרה – כל האיברים וחלקי הגוף משתתפים בה יחד איתך, מרחפים בריכוז מעל הדף. וממש כמו כל סוג ספורט איר, היא דורשת תרגול. מאחרוי הכדורגל שאנחנו רואים בטלויזיה, השחקנים השקיעו מאות שעות לפני המשחק הגדול. שרירי הכתיבה אינם כה ניכרים לעין, אבל הם עוצמתיים באותה המידה: נחישות, תשומת לב, סקרנות, לב מלא תשוקה.

מתוך: "חבר ותיק ממרחקים" מאת נטלי גולדברג