בזכות הסכסוך

מוקדש לידידי א.

אני לא מכירה משפחות שבהן הילדים לא רבים. עוד לא פגשתי כאלה. ולמרות שזאת תופעה נרחבת ביותר, וכולנו מכירים אותה מהעבר שלנו בתור ילדים-אחים, מההווה שלנו בתור הורים, וגם מההכרות שלנו עם משפחות אחרות, אנחנו עדין ממשיכים בכל דרך להתנגד לתופעה הזאת, לראות בה רע, ולנסות למגר אותה.

הדרך בה אנחנו מגיבים לסכסוכי הילדים נשענת על האמונות שלנו לגבי סכסוכים. רובנו מאמינים כי סכסוך מעיד על כך ש"משהו לא בסדר". הרי אם הכל היה בסדר הילדים לא היו רבים. אולי אני-ההורה לא בסדר, אולי הנסיבות לא מתאימות, אולי אחד מהילדים לא מתנהג כמו שצריך, אולי למישהו חסר משהו ועוד ועוד אפשרויות מאפשרויות שונות המוכיחות ש"משהו לא בסדר".

מתוך עמדה כזאת, קודם כל אנחנו מנסים ככל יכולתנו למנוע את הסכסוכים. אנחנו קונים לכולם אותו חפץ כדי שלא יצטרכו לריב עליו, מוציאים מהבית או מרחיקים מהילדים מטרות מועדות לריב (אצלנו בבית זה היה כסא זעיר שאיבד את משענתו והיה צבוע אדום. הילדים משום מה מצאו בו אטרקציה ולא הפסיקו לריב על המציאה הזאת. לאחר זמן מה הוא הושלך מהבית), מפרידים איזורי מחייה כדי שהגבולות בין האחים יהיו ברורים, עושים הפרדת כוחות….

כשאיננו מצליחים למנוע את הריבים אנחנו בוחרים אחד משנים:

• מניחים לילדים לריב את הריבים שלהם לבד, כשאנחנו לא מוכנים להיות חלק מזה, או במובנים רבים – לא מוכנים להיות חלק ממה שאנחנו חווים ככשלון.
• מתערבים כדי "לפתור" את הבעיה. כאן אנחנו יכולים לבחור בשתי דרכים:
  1. אנחנו מפסיקים את הריב בעצמנו בדרכים שונות: צועקים עליהם שיפסיקו לריב, מפרידים ביניהם, משמשים כשופטים בסכסוך שלהם, מתחילים לריב איתם בעצמינו.
  2. מלמדים את הילדים דרכי תקשורת אחרות כדי שלא יצטרכו להסתכסך ויוכלו לפתור את הקשיים בינהם בדרכי שלום.

ובכל זאת הילדים ממשיכים לריב……

וכאן אני מעיזה לשאול את השאלה: אולי זה לא כל-כך רע שהילדים רבים? אולי אף יש בזה תועלת להתפתחות שלהם?

תועלת

באחד הימים מצאתי את עצמי יושבת ומתבוננת בילדי בדיוק כשהתחיל ביניהם סכסוך. הייתי מופתעת לגלות שמי ש"התחיל" היה דוקא הצעיר מבין השניים. תמיד חשבתי שהמצב הפוך, שהגדול מבניהם, שלהערכתי האופי שלו נטה יותר למריבות, היה "מתחיל" עם הצעיר שנראה לי תמיד כילד נוח וסתגלן. בדרך כלל כשרבו, נהגתי לגשר בינהם, "עזרתי" להם למצוא פתרון לסכסוך. אבל הגילוי שלי כל כך הפתיע אותי שפשוט ישבתי לידם והמשכתי להתבונן. הם צעקו, והרביצו אחד לשני, ושוב הופתעתי לגלות שאף אחד מהם לא ביקש את עזרתי, גם הצעיר מבניהם שתמיד חשתי "להצלתו". אחרי זמן לא ארוך הם הפסיקו לריב והתחילו לשחק. באותו יום היו להם שעות נהדרות של משחק משותף.

פתאום הבנתי שמריבה היא עוד צורה של תקשורת. דרך תקשורת בין אנשים שמסיבות כלשהן לא הצליחו לתקשר על בסיס של שלום. כשהתחלתי להסתכל סביב ולבחון סכסוכים אחרים גיליתי שאת רובם אפשר להסביר גם באופן הזה (רוצה להדגיש את "הגם" כי כמו בכל עניין אין אף פעם רק סיבה אחת לשום דבר). בסכסוכים בין אחים, בין בני זוג, בין בני משפחה, בין שכנים ובין עמים שכנים תמיד אפשר למצוא את הצד שרוצה קשר ואת הצד "שלא סופר" את האחר. כשאחד הצדדים לא מצליח לתקשר על בסיס של הידברות, כשהוא מרגיש אילם לנוכח התסכול שלו מהמציאות, הוא מתחיל לנהוג באופן אלים.  צעד כזה "מכריח" את הצד שכנגד להגיב, זאת אומרת להיות איתו בקשר. אצל שני ילדי זה היה ברור – הצעיר כל הזמן רצה לשחק עם הגדול, והוא מצידו לא כל כך התעניין בצעיר. כדי ליצור איתו קשר היה צריך הצעיר להתגרות בבוגר. כך נוצר סכסוך, כך נוצרה תקשורת.

למעשה ההתערבות שלי בסכסוכים שלהם, הרצון הטוב שלי להציל את האחד וללמד את שניהם דרכי תקשורת "נאורות" יותר מנעה מהם קשר, מנעה מהם אחד את השני.

הצעה: מודל למעורבות בסכסוכים של ילדים

1. לגשת אל מקום הריב. לעמוד או לשבת קרוב לזירה.
2. להתבונן. להתבונן בניצים – לראות איך כל אחד מהם מתנהג, מה הוא עושה, איך הוא מגיב. להתבונן גם בעצמינו – לעקוב אחר תחושות הגוף שלנו, הרגשות שעולים, המחשבות, הזכרונות, האסוציאציות.
3. כשאחד הצצדים – אחד הילדים או אנחנו בעצמנו, מבקש להפסיק את הריקוד המשותף יש לכבד זאת!  כאשר יהיה זה אחד הילדים נוכל אסוף אותו לחבוק לגונן, לנחם אותו ולהשתתף איתו בקושי או בסבל שלו. כאשר נבחין בהתנהגות שלא מקובלת עלינו, נוכל לדאוג לכך שהיא תיפסק באופן מידי. לא נצטרך לצעוק מהחדר השני שיפסיקו, והם ישימו עלינו פס וימשיכו במעשיהם, אנחנו הרי נמצאים כבר במקום.

עדות 1

במקום להיות שופטים, מבקרים ומתערבים בסכסוך אנחנו הופכים להיות עדים של הסכסוך. עניין זה של עדות אינו חסר השפעה כפי שאנחנו נוהגים לחשוב. למרות שזו מעורבות "ניטרלית" מבחינה זו שהיא איננה מכוונת באופן אקטיבי את הנסיבות, הרי שעצם זה שיש מי שמתבונן באירוע, כבר משפיע עליו. נסו להיזכר איך אתם מתנהגים ברגעי תסכול כשאין אף אחד סביבכם לעומת ההתנהגות שלכם כשאתם יודעים שיש מי שמתבונן בכם. הרבה אמהות סיפרו לי באכזבה מעצמן שכאשר הן נמצאות בבית עם הילדים הן נוטות להתפרץ עליהם בקלות ואילו כאשר הן מוקפות חברים, חברות או בני משפחה בוגרים אחרים, הן מצליחות לשלוט בעצמן ולא להשתלח בילדיהן. היבט זה של התנהגותן נראה להן צבוע ומתחסד. כאילו שבבית פנימה יוצא "אופין האמיתי" ואילו בחברה הן מעמידות פנים. אבל אולי יתכן שעינים טובות של הסביבה תומכות בהתנהגות מתונה יותר?

כיצד תורמת העדות למהלך הסכסוך?

• הילדים לא מרגישים לבד. אנחנו מעבירים להם מסר שגם כשהם רבים אנחנו מוכנים להיות נוכחים בחייהם. אנחנו מלווים אותם גם ברגעים הפחות יפים שלהם, ללא שיפוט וביקורת.
• מצב זה בו הילדים חשים את המבט החיצוני על הריב, מאפשר להם תוך כדי הריב לראות את עצמם כפי שהם נראים מהצד. ילדים לומדים לראות את ההשתקפות שלהם במבט שלנו מגיל צעיר ביותר. נקודת המבט הנוספת שנוצרת כאשר אנחנו רואים את עצמנו גם מבחוץ מאפשרת לנו יותר מודעות למעשינו ומכאן מתאפשרת יכולת הבחירה. ככל שהמבט שלנו נקי יותר מדעות קדומות, שיפוט וביקורת, כך יוכלו הילדים לראות עצמם באופן נקי יותר ולבחור את הבחירות הנכונות ביותר בעבורם.
• אם אחד הילדים זקוק לעזרה מידית הוא יכול לקבל אותה בו במקום. לפעמים כשאחד הצדדים אינו רוצה להמשיך בסכסוך האלים הוא לא יכול לאזור את כוחותיו ולעזוב את מקום האירוע. השהות הצמודה מאפשרת לנו לזהות רגעים כאלה, אבל חשוב מכך, מאפשרת למי שזקוק לעזרה להביע את בקשתו  בהושטת יד או בקשר עין.

מילים

אין צורך להכביר מילים בזמן מריבה בין ילדים. הילדים כבר שמעו אותנו אלף פעם אומרים להם: לא לריב, לא להרביץ, זה מסוכן. הם כבר יודעים את זה ובזמן מריבה זה פשוט עובר להם ליד האוזן. לעיתים קרובות מאד דחוף לנו למלא את "תפקיד" ההורים בדיוק כשהילדים רבים ו"לחנך" אותם. לספר להם מה דעתנו על סכסוכים אלימים, מה דעתנו עליהם ועל האופן שבו הם מתנהלים. כל זה מיותר. את הפן החינוכי של אישיותנו נוכל להביא לידי ביטוי בדוגמא אישית: הדרך בה אנחנו מנהלים את הסכסוכים שלנו, בין אם זה ביננו לבין בן/בת הזוג, או ביננו לבין הילדים, בני משפחה אחרים, שכנים וכו' תשפיע על האופן בו יבחרו ילדינו לנהוג בבגרותם, אם נרצה ואם לא נרצה. את המילים כדאי להשאיר לזמנים אחרים, כשיושבים עם הילדים בנחת ומאפשרים לכולם להתבטא – הורים וילדים.

אז מה טוב יוצא מזה שילדים רבים עם אחיהם?

1. הם לומדים לזהות את עצמם כנפרדים בתוך ההקשר המשפחתי.

2. הם לומדים לזהות את הרצונות שלהם.

3. הם לומדים לעמוד על הזכויות שלהם.

4. הם מתרגלים את המערכת "החיסון הנפשית".

5. הם לומדים שסכסוך אינו מביא בהכרח להתנתקות.

6. הם מתקשרים אחד עם השני.

7. הם מתרגלים את כל הדברים הללו בתוך סביבה בטוחה רגשית, וכאשר יעזבו את הקן כבר יהיו מצויידים ביכולות להגן על עצמם, לזהות "פלישה" לגבולותיהם, לזהות מצבי ניצול ושימוש בכוח.

עדות 2

לכאורה להיות עד הוא עניין פשוט בתכלית. מה יש כאן לעשות? רק להתבונן. אולם על עניין זה יותר מכל ההליכים שהוצעו למעלה יש לתת את הדעת. להיות עד משמעו להשקיט את המחשבות, את הדעות, את האידאולוגיות של גידול הילדים המושלמים, ולהתבונן. התבוננות נקיה, שקטה, חפה מכל דעה קדומה תאפשר לנו לראות באמת את הניצים מבלי להניח הנחות קודמות לאירוע כמו אופיו של כל אחד מהם, הדרך הנכונה לפתור בעיות והרעיונות שלנו לגבי הצרכים של כל אחד מהצדדים.

עניין זה של השקטת המחשבות הוא בכלל לא פשוט כפי שיודע כל מי שתרגל מדיטציה. לכן, על מנת לא לחוש תסכול ותחושת כשלון אפשר לשבת בשקט ולהתבונן. לראות באמת מה קורה ואיך זה קורה מחוץ לנו, ובו זמנית לראות גם מה קורה ואיך זה קורה בתוכנו. וכמו שאיננו מתימרים לדעת מה נכון ומה צריך להתרחש מחוץ לנו כך אנחנו יכולים גם להשהות את הדעות שלנו כלפי מה שקורה בתוכנו. יתכן שבתוכנו תתרחש סערה. הישיבה "חסרת המעש" תתנגש אם ההרגלים שלנו להתערב בריב כדי להפסיק אותו באופן מידי, כי אלימות צריך למגר; יתכן שנזכר בריבים שלנו עם אחינו ובתחושה שהורינו עזבו אותנו להתמודד לבד עם מה שמעבר לכוחותינו; יתכן שיחלפו בראשנו מחשבות בדבר הרגלינו הנפסדים בתור הורים; אולי יעלו חוסר סבלנות וחוסר סובלנות לריב השטותי של ילדינו (מי מכיר ריב שאיננו שטותי?) הסערה הזאת תלך ותתמתן ככל שנתרגל יותר את ההתבוננות. הקלה משמעותית נוכל לחוש כשנפנה את תשומת הלב לתחושות הגופניות שעולות תוך כדי הסיטואציה. ההפרדה בין התחושות הגופניות לתוכן התודעתי שמביא אותן תאפשר את שינוי ההרגלים שלנו ביתר קלות.

מה טוב יוצא לנו מזה שהילדים רבים?

1. אנחנו לומדים לזהות את עצמנו כנפרדים בתוך ההקשר המשפחתי.
2. אנחנו לומדים להכיר את ילדינו, גם פנים לא כל כך מוכרות שלהם.
3. אנחנו מתרגלים את מערכת החיסון הנפשית שלנו.
4. מתרגלים סבלנות וסובלנות.
5. לומדים שסכסוך אינו חייב להוביל להתנתקות.
6. לומדים אפשרויות נוספות של תקשורת.
7. אנחנו לומדים לריב אבל באמת. כמו שילדים רבים, בלי פחד, מכל הלב. ומגלים שהשמים לא נופלים.
8. לומדים לעשות מדיטציה.

אזהרה:

כמו כל מתכון להורות משופרת, גם את המתכון הזה יש לקחת בערבון מוגבל. בכל מקרה העינים שלכם ההורים, הן הרואות את מה שקורה ואתם אלה שצריכים להחליט מה נכון ביותר לעשות בנסיבות הקיימות. וכדבריו של קורצ'אק: "בנוסחותיו מן המוכן הכהה הספר את המבט, ועל המחשבה הביא עצלות. לפי שהבריות חיים מכוח נסיונם, מחקרם והשקפתם של אחרים, הפסידו את אמונם כלפי עצמם עד כדי כך, שאינם רוצים לראות בעיניהם" (מתוך: כיצד לאהוב ילדים)

עינים טובות, לב פתוח

נסו להזכר בתחושה שלכם כשעינים טובות צופות בכם. נסו לעומת זאת להזכר בתחושה שיוצרות אצלכם עינים מבקרות.

עינינו הטובות וליבנו הפתוח משרים חסד על כל מי שבא איתם במגע. ילדינו שנתבונן בהם בעינים טובות ובלב פתוח יחושו בחסד גם תוך כדי הריב. הם יחושו עטופים ונאהבים גם כשהם מסוכסכים, גם כשהם נלחמים על רצונם, וגם כשהם יצאו מהריב חבולים.