חינוך וחברה

סקירה של הספר "בראשית היה החינוך" מאת: אליס מילר

 אליס מילר היא פסיכואנליטיקאית שזכויות רבות לה בהעלאה למודעות של השפעת איכות החינוך על אישיותם של בני האדם. בספרה הראשון "הדרמה של הילד המחונן" היא מתארת כיצד מודעותו הגדולה של ילד עירני ורגיש למניעים הלא מודעים של הוריו, משפיעה עמוקות על התפתחותו. ילד כזה החש שהוריו אינם אוהבים אותו בזכות עצמו אלא כמי שממלא אחר ציפיותיהם יאבד את בטחונו העצמי ויטה לאיבוד "העצמי" שלו ומכאן לסבל אישי.

מפגשה של מילר עם ספרה של קתרינה רוצ'קי "הפדגוגיה השחורה" – אוסף של ציטוטים מכתבים חינוכיים מהמאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה העלה לה רעיון. מקריאתם של עדויות אלו יוכלו קוראיה ללמוד כיצד חונכו הוריהם ולהבין את התנהוגתם ההורית. בספרה "בראשית היה החינוך" (שבאנגלית נקרא: For Your Own Good) מביאה מילר דוגמאות מכתבים אלו ותוך כך מתבררות הנסיבות החברתיות-תרבותיות בתוכן פעלו הורים.

הגישה הרווחת לחינוך ילדים כפי שעולה באותם מקורות היתה דיכוי ההתנהגות הספונטנית של הילד מגיל צעיר ביותר, אולי מרגע לידתו, על מנת שיגדל להיות אזרח מהוגן וצייתן כלפי כל בעלי הסמכות – אנשי דת, הורים ובעלי השלטון. המטרה קדשה את האמצעים ואלה רבים ומגוונים –אילוף, כפייה, השפלה, התעללות לסוגיה – רגשית וגופנית, בוז, זלזול והכנעה, שיעקרו את גחמנותו, התרסתו וסערת רגשותיו הילדיים משורש. "ובכן, אני ממליץ לכל האנשים שמוטל עליהם לחנך ילדים, שיהפכו מיד את עקירת הגחמנות והזדוניות למשימתם העיקרית ושיתמידו במלאכה עד שישיגו את המטרה" (מתוך י' זולצר, מסה על חינוך והדרכת ילדים 1748) והוא ממשיך ומסביר שרצוי לעשות זאת בשלב מוקדם ככל שניתן משום שמאוחר יותר יהיה הדבר קשה עד בלתי אפשרי.

מילר מצטטת (מתוך ספרה של רוצ'קי) דוגמאות מפורטות ומזעזעות של הליכים חינוכיים מומלצים לתינוקות החל מגיל שבועות ספורים ולאורך כל הילדות, תוך שימוש גלוי באלימות, מתוך הבנה ש"בין יתר הדברים מתברכות השנים הראשונות האלה גם ביתרון, שניתן להשתמש באלימות ובכפייה מכיוון שבחלוף השנים הילדים שוכחים את כל הדברים שהם חווים בילדותם המוקדמת. אם בתקופה זאת ניתן לשבור את רצון הילדים, לאחר מכן אין הם זוכרים עוד לעולם שהיה בידם רצון, ובדיוק מהסיבה הזאת החומרה שבה נאלצים לפעול גם לא תגרור אחריה תוצאות לוואי נוראיות" (י' זולצר).

דברים אלה מבטאים את אחד העקרונות החשובים של התפיסה החינוכית הנפרשת בכתביהם של אנשי המאות שעברו: הסתרה של הפגיעה בילד על ידי שימוש בטכניקות התניה בילדות המוקדמת, אשר באמת "נשכחות" על ידי הילד בבגרותו. כשהילד גדל וכבר מזהה את העוולות שנעשות לו, מציעים אנשי החינוך לשכנע אותו שכל הפגיעות בו נעשות מתוך ראיית טובתו. כך הילד לא יתקומם נגד שלטון הפחד של הוריו/מוריו ויהיה אסיר תודה למבוגרים שגדלו אותו במשך כל ימי חייו.

בחלקו השני של הספר מנתחת מילר את התנהגותן של שלוש דמויות, כריסטיאן פ – נערה שהתמכרה לסמים, אדולף היטלר, ורוצח סידרתי שנתפס בגרמניה בשנות השישים של המאה שעברה.

בסקירת ילדותם וחייהם של שלושת האנשים הללו מאששת מילר את טענתה שאנשים שחוו התעללות בילדותם משחזרים בבגרותם באופן לא מודע את סצנות ההתעללות מילדותם. היא מדגימה זאת באמצעות סקירת ילדותם של שלושת האנשים הללו ומראה את הקשר בין מעשיהם בבגרותם וסצינות מילדותם.

זהו הספר. כולו קשה לקריאה ובכל זאת שווה את המאמץ. מילר מנתחת את זרמי העומק המניעים את התרבות בה אנחנו חיים. ובזה לעניות דעתי ערכו הרב של הספר.

פוליטיקה

הטענה המעניינת והחשובה של מילר בספרה זה היא שלדרך החינוך נודעת השפעה שהיא מעבר למצבו האישי-פסיכולוגי של האדם. צורת החינוך משפיעה על החברה כולה ובכלל זה גם על התרבות הפוליטית.

בראיון עם גינטר גראס לרגל תרגומו לעברית של ספרו האוטוביוגרפי "קילוף הבצל" שהתפרסם ב"הארץ" אומר גראס: "בכלל, הסיפור המרכזי בספר הוא לא רק שלי, כי אם של גרמניה כולה. איך קרה שמדינה נאורה כמו גרמניה נתפסה לנאציזם? זה מעסיק אותי מאז 'תוף הפח', הספר הראשון שלי. הסיפור ממחיש גם שלעולם אין לדעת לאן יתגלגל אדם; אין ערובה שיעשה את מה שנכון לעשות ויימנע ממה שלא נכון. ואני לא הייתי מעורב בפשעי מלחמה".

לדעתה של מילר אין להתפלא על כך שאומה תרבותית ונאורה נסחפה אחר המנהיגות הנאצית. "ההכפפה הטוטלית של ילדים לרצונם של המבוגרים לא משפיעה רק על הכניעות הפוליטית בהמשך, אלא עוד קודם לכן בנכונות הפנימית לקבלת מרות חדשה ברגע שהצעיר יוצא מהבית. כיצד מישהו שנאסר עליו לפתח בקרבו שום דבר אחר מלבד ציות לפקודות של אחרים, אמור להיות מסוגל לחיות באופן עצמאי עם הריקנות הפנימית הזאת?" (עמ' 99) הופעתו של היטלר שימשה בעבור מליוני גרמנים תשובה לריקנות שהם חשו ולחיפוש המתמיד אחר דמות סמכותית שתורה להם את הדרך. בהופעותיו הזכיר להם את דמות האב העריץ הנערץ שהם ששו לרצות. והם אכן נסחפו אחרי הבטחותיו ומלאו בהתלהבות את פקודותיו.

ילדים שגדלים כשרצונם נמחק באופן תדיר, מאבדים את יכולתם לשאול שאלות ולהטיל ספק בדמות המנהיג. בבגרותם הם לא יאמינו להתנגדות שעולה בהם לנוכח מעשי עוולה, ובמקרה הגרוע יותר הם אפילו לא יבחינו בכך שאלה מעשי עוולה. אנשים שחונכו בדרך הפדגוגיה השחורה מאבדים את יכולת האבחנה בין מעשים הפוגעים בזולת לבין מעשים המיטיבים עם הזולת, משום שמינקות הורגלו לחשוב שהתנהגותם הפוגענית של הוריהם מיטיבה עמם. מילר נוגעת כאן בנקודה חשובה– השפעתו של המצב הרגשי על יכולת הלמידה של האדם. "ילד כזה אינו מסוגל ללמוד לקח, מכיוון שיכולת הלמידה שלו חסומה על-ידי המשמעת שנרכשה בשלב מוקדם וכתוצאה מהדיכוי של רגשותיו האישיים".

לכאורה הדברים הללו נוגעים להיסטוריה – למאה שעברה. אולם אם נבדוק את המצב הפוליטי היום נראה שדרכם של רודנים צולחת גם בראשית המאה העשרים ואחת ומקרים של רצח מאורגן ושיטתי לא פסו מן העולם. לטענתה של מילר "לא ניתן להפוך בין לילה אנשים רגישים לרוצחי המונים. בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי" נטלו חלק גברים ונשים שתחושותיהם האישיות לא עמדו בדרכם, מכיוון שהחל מגיל הינקות הם חונכו לא לחוש בתגובות רגשיות אישיות, אלא לחוות את איווי ההורים כאוויים שלהם…" (עמ' 111) אני משערת שאם נבחן את דרכי החינוך של קבוצות שנענות לשלטון דיקטטורי נמצא שם הרבה מעקרונות הפדגוגיה השחורה.

בית הספר והפדגוגיה השחורה

אחד הארגונים שמשתיתים את דרכם החינוכית על עקרונות הפדגוגיה השחורה הוא בית הספר.

התפיסה המקובלת היא שילד צריך לדכא את רצונותיו ומאוויו כדי לעשות את מה שהמבוגרים מכתיבים לו, כדי שדרכו כמבוגר תצלח. לשם מכוון בית הספר, החל מהמבנה הפיזי שאינו מאפשר מקום לשום ביטוי אישי, דרך הפרוצדורות הלימודיות שילדים צריכים לעבור, ברוב המקרים בניגוד לרצונם ועניינם האישי, ועד לפיתוח הנטיה לרצות את המורה/הורה בהתנהגות נאותה ובציונים טובים. "בבית הספר במיוחד, האילוף (משמעות המלה הגרמנית המתורגמת: משמעת, טיפוח, השגחה) קודם להוראה. אין אף עיקרון בפדגוגיה שעומד איתן יותר: קודם כל על הילדים להיות מחונכים לפני שהם מסוגלים ללמוד." (מתוך: אנציקלופדיה של מערכת החינוך וההוראה בשלמותה 1887, עמ' 54)

בספרה של מילר נמצא הסבר לתופעה מוזרה בהקשר של בית הספר. המחקרים המעודכנים ביותר של הלמידה מוכיחים כי למידה יעילה מחייבת פנאי רגשי, מקום בטוח ושיתוף ועניין של הלומד בחומר הנלמד. כיצד קורה, אם כך, שהמחקרים הללו שנערכים באקדמיה אינם משפיעים על מערכת החינוך שלכאורה גם היא מושתתת על התפיסות האקדמיות?

לטענתה של מילר אנשים שחונכו בשיטות של הפדגוגיה השחורה הופכים עוורים לנקודות בהן נפגעו כילדים ולכן אינם יכולים לזהות את הפגיעה הזאת אצל אנשים אחרים. המורים ומנהלי בית הספר שבילדותם לא זכו ליחס מכבד ולתנאי למידה מיטביים אינם יכולים להבחין בכך שבית הספר שלהם אינו מספק את התנאים הללו לתלמידים ולכן תכניות שינוי לא נראות להם נחוצות.

לשם הדגמה לתופעה של העיוורון לפגיעה מביאה מילר את סיפורו של הרוצח הסידרתי שאת חייו היא מנתחת בספר. בבית המשפט נאמר על משפחתו של האיש שהיתה משפחה בורגנית טובה. פול מור, עיתונאי ממוצא אמריקאי שסיקר את הפרשה וחקר לעומק את ילדותו של הרוצח גילה שילדותו "בבית בורגני טוב" היתה רצופה התעללויות, שהיו נורמטיביות באותה תקופה. הוא הצליח לראות מה שכל המעורבים במשפט לא היו מסוגלים לראות מכיוון שהם עצמם זכו לאותו חינוך וכחלק מתהליך זה למדו להצדיק אותו והיו עוורים לפגיעה שלהם ושל הרוצח. מילר מציינת בדבריה שהשפעת החינוך תהיה שונה מילד לילד בשל רגישותם השונה, אולם אין לה ספק שבבסיס התנהגותו הרצחנית נמצאים החינוך המתעלל שהוענק לאדם זה על ידי הוריו, וההתכחשות לפגיעות שספג מדרך חינוכית זו.

פדגוגיה לבנה

את עקבותיה של הפדגוגיה השחורה החרותים עמוק בתודעה של כל אחד מאיתנו (בשל החינוך שקבלנו מהורינו והם קבלו מהוריהם וכו'), מכנה מילר "פדגוגיה לבנה". אחד העקרונות המהותיים של הפדגוגיה השחורה הוא להתעלם מיכולותיו וצרכיו של הילד ולהכפיף אותו לצרכיו ורצונותיו של המבוגר. עמדה כזאת לא מאפשרת להתבונן בילד ולראות אותו אלא את האופן שבו הוא יגשים את שאיפותיו של המבוגר. מובן שאחרי שדורות של בני אדם עוברים חינוך כזה לאנשים קשה להתבונן בילד ולהבין אותו. על רקע זה מתבררת האמירה "מה, אני יצאתי רע?" שאומרים אנשים בכל פעם שהם נדרשים לתת את דעתם על זכויותיו המופרות של הילד. כפי שטוענת מילר, אנשים נהיים עיוורים לפגיעות שנפגעו בעצמם ולכן לא מסוגלים לזהות את הפגיעה הזאת גם כשהיא מכוונת כלפי אדם אחר.

מה אם כן מציעה מילר להורים שלומדים להיות מודעים לדרך בה גודלו וחונכו? מתוך המודעות לכך שאנחנו משחזרים בבגרותנו סצינות מילדותינו, מילר איננה מצפה מהורים מודעים שלא יפגעו בילדם, היא יודעת שזה יקרה גם יקרה. מצד שני היא איננה ממליצה על החינוך המיתרני כדי למנוע מהילד תסכולים. לטענתה של מילר "נוירוזות ופסיכוזות אינן התוצאות הישירות של תיסכולים ממשיים, אלא הן ביטוי להדחקות של טראומות." (עמ' 33). מילר מציעה לנו ההורים להיות מודעים למעשינו וכאשר הילד נפגע מאיתנו לא להסוות זאת כביטוי של אהבה ואכפתיות שלנו, אלא לתת תוקף לפגיעה הרגשית שחווה ואפשרות לבטא אותה בדרכו.

מילר מונה כמה עקרונות בחינוך כפי שהיא מאמינה בו:

  • מתן כבוד לילד
  • יראת כבוד לזכויותיו
  • סובלנות לרגשותיו
  • נכונות ללמוד מהתנהגותו:
    – על ישותו של הילד האחד
    – על ישותנו הילדית האישית…
    – על חוקיותם של חיי הרגש שניתנים לצפייה אצל הילד בבהירות רבה….

הכבוד לילד מוביל להורות יותר אנושית: כזאת שמתירה לטעות, לבטא רגשות שליליים, ולחשוף נקודות חולשה – גם אצל הילד וגם אצל ההורים.

התפרסם לראשונה בבאופן טבעי


לקריאה נוספת:

תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות – דיון באתר הקהילתי של באופן טבעי

אליס מילר – הדף באתר הקהילתי של באופן טבעי

מאמרים של אליס מילר באתר Natural Child

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s