חג המכשפה

מאת: עינת בדי

מה שאני הולכת לכתוב יהיה על עצמי – למה רציתי לקרוא "חג המכשפה", למה אני רוצה להגיד לכם: כדאי לכם גם.

אז ראשית, גילוי נאות : עינת היא חברה, וזאת סיבה מספיק טובה עבורי לקרוא את הספר. בדרך כלל כשאני מתחילה לקרוא ספר אני נדרכת, חושים מתחדדים – אני מחפשת רמזים דקים מן הדקים שיסמנו לי האם אמצא כאן משהו ממני או שהספר בכלל לא קשור. הפעם, ויתרתי על סוג העירנות הזאת. ידעתי שאת הספר הזה אקרא.

עכשיו, סיימתי לקרוא את הספר ופתחתי אותו שוב מהתחלה. זה קורה לי עם ספרים שקשה לי להפרד מהם – אחרי הסוף אני קוראת עוד פעם קצת מההתחלה, מין דרך להפרד בזמן שלי ולא בזמן של הסופר. ומיד הבנתי שגם אם לא הייתי מכירה את עינת הייתי נלכדת במעשה הכישוף של הספר הזה.

קודם כל השם "חג המכשפה" – מין עירוב של פנטזיה, מסורת, חוסר הבנה, דמיון, משהו קרוב, משהו רחוק… אותי זה מושך. אני אוהבת את מה שהוא לא לגמרי ברור, לא לגמרי ממשי, את מה שמשאיר מרווח ביני ובין הכתוב.

ומיד אחר כך – הפתיחה – סחרור של נושאים, תחושות, מראות, ארצות, אנשים, זמנים, קולות, תרבויות משאירים אותי קצת חסרת נשימה… עם ישו וצ’רלי צ’פלין, עם חיי יומיום שגרתיים ומורה נכה, עם זרות ואינטימיות. ואחרי ארבע פסקאות קצרות ומסחררות, מתנשמת כולי, אני מגיעה אל עכשיו, אל הרגע שקורה עכשיו. או… מתחיל הדבר הזה שאפשר להיאחז בו – הסיפור: איפה הייתם ומה עשיתם, ושוב אני נלקחת לשבילון צדדי נוסף – נו…. מה קורה כאן?

וככה זה ממשיך, חווית הסיחרור ממשיכה עם עוד דמויות, עוד אירועים, עוד הקשרים, עוד זכרונות, עוד בלתי אפשרי, עוד עולם פנימי מעורבב במציאות באופן שאינו ניתן להתרה, עוד תמונות פנטסטיות של מחול עצי הגן (מזכיר לי את השיר, כל הגן לבש לבן, תכלת וארגמן, יום הולדת לאילן, כל צמח רן… המורשת הקיבוצית?), עוד מציאות עגומה של חובות לא ניתנים להחזר, עוד מפגש עם זרות ההגירה, עוד קדושה נוצרית, עוד זרות כואבת הפעם בתוך המשפחה…

והקצב – פשוט טוב.

זאת אולי הפעם הראשונה שלי שאני ערה לחווית הקצב וגם זה רק בזכות הרצון לכתוב על הספר. אני לא בטוחה שאני יודעת להגיד על זה משהו חוץ מזה שהקצב פשוט טוב. האיזון בין עלילה פנימית וחיצונית, בין עבר להווה, בין משקלן של הדמויות, בין הנושאים בהם עוסק הספר, שמר על עירנותי, סיפק רגעי הרפיה בתוך תחושת חוסר התוחלת של כאבי החיים. לא נאבדתי אף לא לרגע בתוך הקליידוסקופ של "חג המכשפה" שהוא מרהיב ומכאיב בעת ובעונה אחת.

ועוד יש את הנושאים שבהם עוסק הספר – זוגיות ומשפחה, עוני והגירה, שמעניינים אותי, ויש את אופן החקירה שלהם שנותן לחוויה החושית, הגופנית, המציאותית, את מלוא הכבוד והפשר, על חשבון רעיונות חכמים למיניהם שאולי אפשר למצוא בספרות עיון בנושאים הללו. (אני תמיד מעדיפה סופר חכם על פני איש מקצוע שיטתי). ויש את החיכוך התמידי של הנפש עם החיים שלפעמים הוא שורט מידי, קשה מידי, חסר תקווה, וגם פוגש חמלה וחברות.

וגם, יש את אלוהים שמופיע בדמות קדושות נוצריות, אנשים פשוטים, צרופי מיקרים, מזל וברכה, תקוה ואפשרות (מציאותית?) לקרבה.

וכך זה מתחיל:

29 ביולי, סנטה מרתא – פטרונית עקרות הבית
המישור הגדול התקשה לנשום. זה היה היום החם ביותר של הקיץ, וכיפת השמים כהתה והתכסתה בעננים כביריעת פלסטיק. תחת הגפנים רבצו ארנבות והלחיתו, מיוגעות בפרוותן. גם בבית עצמו נעשה חם יותר. עמדתי בחדרו של בני והסתכלתי על לוח השנה שקיבלנו מהכנסייה בסוף דצמבר. לאט פיענחתי את הכתוב באיטלקית. לכל יום היה קדוש, והיום הוא יומה של מרתא הקדושה, פטרונית עקרות הבית ונותני השירות….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s